בבוקר צלול וחם החליט האדון לקום ממיטתו, וללכת לצחצח את
שיניו. הוא אכן קם ממיטתו, הרי לא יכול הוא לצחצח שיניים
מהמיטה. אלא אם כן, כמובן, יש לו כיור ליד המיטה, ומשחת שיניים
ליד המיטה, ומברשת שיניים ליד המיטה, ומגבת ליד המיטה, ומראה
ליד המיטה. לגבי השלושה הראשונים, מברשת, משחה וכיור, רוב
הסיכויים שהם לא נמצאים, ברוב הבתים, ליד המיטה.
אך באשר לשניים האחרונים, מגבת ומראה, ישנו סיכוי גבוה יותר
באשר להמצאותם בקרבת מיטה. מגבת - אם ישנו איזו זאטוט אשר
עדיין סובל מעשיית צרכים בעת חלום, או נער מתבגר
שסובל מסיפוק יתר של צרכים בעת חלום, הרי שיש שימוש רב למגבת
בקרבת המיטה. מראה - כמובן, כאשר קמים בבוקר ורוצים להתחילו
ברגל ימין, אין כמו להסתכל על הדבר האהוב
עליכם בעולם, עצמכם.

אך לצערנו לאדון אין לא מברשת שיניים בקרבת המיטה, לא משחת
שיניים בקרבת המיטה, לא כיור בקרבת המיטה, לא מגבת בקרבת
המיטה, ואף לא מראה בקרבת המיטה. לכן הוא החליט
ללכת למקום האידיאלי עבור הפריטים הללו - חדר האמבטיה.
מתוך הרגל, לוקח את המשחה, לוחץ עליה תוך כיוון הפיה למברשת
הירוקה שלו, אך המשחה מסרבת לצאת. האדון מבין עכשיו שעליו
לפעול לפי השלבים המוסכמים אך הלא כתובים שיש לבצעם כאשר משחת
השיניים מסרבת לצאת. השלב הראשון הוא כמובן ללחוץ חזק יותר על
המשחה. וכך הוא עושה. אך לצערנו, ויותר לצערו של האדון, אין לו
די כח (הוא הרי לא אכל ארוחת בוקר עדיין) כדי להוציא את המשחה.
ומכאן עבר לשלב השני, שבו נבדקת מיומנות האצבעות של האדון.
עליו ללחוץ עם אגודליו את החלק בין המכסה של המשחה לבין גוף
המשחה. הוא אכן מצליח להוציא כך מספיק משחה, אך ברגע שהוא לקח
לידיו את המברשת, המשחה כבר ברחה פנימה, חזרה לבית שלה. אין
ספק, על האדון לטפח מיומניות רבה בזריזות אצבעותיו. בצער רב
הוא עובר לשלב השלישי, המתסכל והמשעמם מכולם. הוא מתחיל לקפל
את המשחה מסופה, עד לפקק, פחות או יותר. הוא אכן עושה זאת,
וכשהוא מסיים, הוא מבחין כי הפקק סגור. חיש קל הוא פותח את
הפקק, וחיש קל כל המשחה בורחת החוצה, לכיור, מרוב הלחץ שנוצר
בה. מתוך מצוקה והחלטה של רגע, עושה האדון פעולה אינסיקטיבית
וברורה, פותח את ברז הכיור. טעות. מי הברז אומנם מקלפים את
המשחה ממשטח הכיור, אך הם שוטפים את המשחה הישר למטה, לצינור
הארור.

מיואש ומתוסכל, מבין האדון שעליו לרכוש משחת שיניים חדשה. אבל
כדי שיהיה לו כח לקנות משחה, עליו לאכול.
הלך לו האדון למטבח הקט. הוציא מתוך שקית שעושה הרבה רעש הרבה
לחם שעושה הרבה פירורים, ומתוך המגירה הוציא סכין עם הרבה חוד
שעושים לה הרבה כבוד. הניף את הסכין מעל הלחם, כמו רבי המניף
את מספריו מעל עולל בן שמונה ימים, וניסה לחתוך את הלחם. לאחר
מספר שניות של נסיון לא מוצלח בפריסת הלחם, מבין האדון שאין
בידיו סכין לפריסת לחם. נזכר הוא שאת הסכין המיוחד לפריסת לחם
הלווה הוא לשכנה הנאה מהקומה למעלה, שזו באה אליו בוכיה עם
כפפות שקופות על ידיה שעליהן פיסות של קמח, ואמרה לו שהיא
הכינה לחם ביתי, אך אין ברשותה סכין מתאימהם לפריסתו. היא אף
הזמינה את האדון לטעום מן הלחם, וכאן היתה הנקודה שצעק
בהתרגשות לשכנה שיש לו סכין מיוחדת לפריסת לחם, ואף הרעיף על
הסכין מחמאות כאילו מדובר ביצירת אומנות של פעם בדור.

החליט האדון לעלות לשכנה ולהחזיר את הסכין המיוחדת לפריסת לחם
לביתו. לשם כך עליו להתלבש. הרי לא יעלה על הדעת ועל המדרגות
את עצמו שהוא לבוש במזכרת היחידה שנותרה לו מחברתו לשעבר,
תחתוני המיני שלה. אל דאגה, מעל תחתוני המיני הוא לבש את
המזכרת היחידה שנותרה לו מחברתו לשעבר לשעבר, מכנסי משי
פרחוניים וזהבהבים כאחד.
אינכם רוצים לנחש אם כך מה הוא לבש בחלק העליון של גופו...
הסירו דאגה מלבכם. את החלק העליון של גופו הוא קישט במזכרת
היחידה שנותרה לו מהחבר לשעבר לשעבר לשעבר, מהתקופה שעוד חיפש
את עצמו, כמו שאומרים.

וכך, שהוא עם חולצה ורודה צמודה, ומכנסי משי פרחוניים וזהבהבים
כאחד, בכוחותיו האחרונים (לא לשכוח כי לא אכל האדון ארוחת
בוקר) עולה הוא במדרגות לעבר השכנה הנאה, לדירה 417. או אולי
היא בדירה 416? או שמא 418? כך זה שלא אוכלים ארוחת בוקר,
הזכרון עובד חלקית. על האדון לנחש באיזו דירה מתגוררת השכנה
הנאה. והאדון, לא ממש מוצלח בניחושים.
נוקש הוא על דלת מספר 418, ונוקש בשנית וגם בשלישית, ומנקישה
לנקישה מגביר את עוצמת הנקישה, אך נזהר לא להקיש חזק מדי, כדי
שהשכנים האחרים לא יחשבו שמקישים אצלם.
"רק רגע!" בוקע קול מעבר לדלת. קול של גבר. אולי מצאה לה השכנה
הנאה חבר חדש?
התשובה מתבררת כשלילית כשזכר שיכול להיות סבה של השכנה פותח את
הדלת ושואל את האדון ברצונו. האדון מבולבל וחושב במהירות כיצד
לצאת מהמצב המביך, ורק אומר לשכן הישיש "רק רציתי להגיד בוקר
טוב". השכן ממלמל כמה מילים בשפה לא מובנת לאדון, וסוגר בטריקה
את הדלת.

מיואש מהניחוש הכושל, עובר האדון לדלת 417, ומקיש גם עליה. "רק
רגע!" בוקע קול מעבר לדלת. קול של גבר. אולי מצאה לה השכנה
הנאה חבר חדש? או אולי מדובר בעוד ניחוש לא מוצלח כושל של
האדון? כשהדלת נפתחת, אכן מתברר שזהו עוד ניחוש לא מוצלח של
האדון. מול האדון מופיע אותו שכן זקן מדירה 418. "שוב פעם אתה?
מה רצונך הפעם? לאחל לי יום טוב?" האדון המום, מגרד את עינו
כלא מאמין, ולוחש "האמת היא שכן... יום טוב שכן זקן!"
הדלת נטרקת מול פרצופו המשתומם של האדון, שממשיך לעמוד מולה
מספר רגעים, ואז נזכר הוא כי שקומה 4 היא קומה של דירות
כפולות, ועליו לעלות עוד קומה, לקומה 5, שם מתגוררת בוודאות
השכנה הנאה. הוא עולה קומה, וברגע שעיניו מצליחות לסרוק את
קומה חמש, הוא מזהה את השכנה הנאה נכנסת למעלית של קומה חמש.
הוא מנסה לרוץ למעלית, אבל קורס ונופל אחרי מספר צעדים. עליו
לאכול ארוחת בוקר, בדחיפות. מחליט הוא לבצע מעשה קונדס, מעשה
אסור. מחליט הוא להכנס לדירתה של השכנה הנאה, כשהיא לא נמצאת
בדירה, לכן אפשר ורצוי לקרוא לפעולה הזאת כפריצה לביתה של
השכנה הנאה.

האדון הבחין כי לפני שהשכנה הנאה נכנסה למעלית, היא פתחה וסגרה
את ארון החשמל. הוא ניגש לארון חשמל ופותח אותו, שם מוצא מפתח.
האדון מספיק חכם כדי להבין שמדובר במפתח לדירתה של השכנה הנאה.
על מנת למנוע מידע המסביר כיצד לפרוץ לדירה, לא ייכתב כיצד
הכניס האדון את המפתח למנעול של הדלת וסובב אותו, הזיז את
הידית ואז את הדלת, וסגר את הדלת. זאת כאמור, כדי לא ללמד איך
לפרוץ לבתים.
האדון סוקר את הדירה של השכנה הנאה, כשהוא מבחין בקומקום מונח
על שולחן, הוא מסיק כי הוא מביט על המטבח. ובמטבח נמצאת גם
הסכין שלו.
הלך לו באיטיות האדון למטבח, כדי שלא יגלו אותו. הוא למד מהנמר
האפריקאי המנוקד שיש ללכת לאט ובשקט על מנת שהטרף לא יגלה
אותך. האדון אפילו התלהב יתר על המידה והחל ללכת ארבע, ולא היה
חסר הרבה כדי שהוא ישאג. למעשה, רק הפחד שישמעו אותו, מנע ממנו
לשאוג.

כעבור רבע שעה של זחילה איטית הגיע האדון לקרבת הסכין. במהירות
הבזק לקח הוא את הסכין. אבל בגלל מהירות חטיפת הסכין, נחתך
האדון בכף ידו, ושריטה חיננית בקעה מכף ידו הימנית. תיכף מיד
כל כף ידו הייתה אדומה מרוב דם. כשהוא לחוץ ודאוג, לקח האדון
מגבת מהמטבח של השכנה הנאה, ולחץ על השריטה, ממש כמו בקורס
עזרה ראשונה שהוא כמעט הלך אליו. למרות פציעתו הקשה החליט
האדון שעליו לצאת מדירת השכנה הנאה, לא משנה מה. תוך כדי טפטוף
קל של דם מכף היד, גחן האדון לדלת הכניסה. כשהגיע לדלת, שם לב
ששכח את הסכין שלו. גחן בחזרה האדון לסכין ולקח אותה. בדיוק אז
נפתחה הדלת. השכנה הנאה עמדה בפתח. עומדת, משתוממת לנוכח
המצאותו של שובל דם המוביל לאדם עם מכנסי משי צבעוניים וחולצה
ורודה, שאת יד ימין עוטפת מגבת ספק לבנה ספק אדומה, וביד שמאל
מחזיק סכין.

השכנה עשתה מה ששכנה יודעת לעשות. צעקה עזה פקדה את הבניין,
ויהיו אשר יגידו, את העיר. צעקה שכזאת לא נשמעה מימי הצעקנים
הגולמיים בימי האדם הקדמון, יאמרו.
שכנה הנאה לא עמדה לנוכח המחזה שמולה, והתעלפה. נבהל האדון עד
מאוד, הצליח לקום על רגליו, וברח מן הדירה.כשרץ במסדרון, ניסה
לסדר את המגבת שעטפה את ידו, ועקב כך לא הבחינו עיניו כי הוא
עומד להתקע עם ראשו בכפתור האזעקה. ומכיוון שאכן עיניו לא
הבחינו בזאת, אזעקה קולנית פקדה את הבניין. כמו חלזונות
היוצאים אחרי היורה, כמו פטריות ביער היוצאים אחרי הגשם, יצאו
טיפין טיפין השכנים מדירותיהם.
ואותם שכנים המשתכנים בקומה חמש, מצאו לנגד עיניהם את האדון
שוכב על הרצפה, שעקבות דם מובילות אל דירתה של השכנה הנאה.

שכן אחד, שמשופם היה, תפס יוזמה והביא מגב מדירתו, והחל מנקה
את עקבות הדם. כשבא לנקות את עקבות הדם שהיו סמוכות לפתח הדירה
של השכנה הנאה, מצא אותה מעולפת. חיבר השכן המשופם אחד ועוד
אחד, ואמר "שתיים". מייד תיקן אותו שכן אחר שהיה בקרבתו:
"שעונך מקדים בדקות מספר, מר שכן! השעה כעת חמישה לשתיים,
כמדומני שלאדון עם החולצה הורודה מותר להרעיש. אם היה מדובר
בשעה שתיים, לא יכל הוא להרעיש. אני רואה את הפעלת האזעקה
לגיטימית, במיוחד כאשר אני מגלה כי אתה מנקה בזריזות כתמי דם".
השכן המשופם התקרב לשכן שהיה בקרבתו, ואמר לו כי לא שעונו הוא
שמקדים, אלא ששעון השכן שבקרבתו כלל לא מכוון, וכשאמר השכן
המשופם שתיים, לא התכוון בכלל לשעה, אלא פשוט התבלבל, ואמר
בטעות את אשר חשב, במקום לומר את אשר ראה. באותו זמן התעורר
האדון מהעלפון שפקד אותו עקב המכה שקיבל מכפתור האזעקה הזעיר,
והחל להתקדם לעבר השכן המשופם, בעודו מחזיק בסכין. אבל האדון
שכח כי המגבת אשר נפלה מידיו, עטפה כעת את רגליו. וכך קרה כי
האדון התחיל לאבד שיווי משקל בגלל המגבת, והוא עמד ליפול יחד
עם הסכין על השכן המשופם. למזלו של השכן המשופם, הוא החזיק
מגב, שהגן עליו מהסכין, וכך הציל המגב את השכן המשופם ממוות.

השכן המשופם התעשת במהרה, והחל לתקוף את האדון על כך שניסה
להרגו. השכן שהיה בקרבתו, ניסה להרגיע אותו, ובעקבות זה הוא
ניצב במרכז המאבק בין השכן המשופם לאדון, שזה מנסה להכות עם
מגבת, וזה מנסה להצליף עם מגבת. השכן שהיה בקרבתו ספג את
מהלומות המגב וגם את צליפות המגבת, וכאשר הבינו השכן המשופם
והאדון כי הם מכים את השכן שהיה בקרבתו, היה זה כאשר הוא התחיל
לבכות ולבקש את נוכחות אמו במקום.
אז השכן המשופם הפסיק את הקרב ולקח את מכשיר הסלולר של השכנה
הנאה, על מנת להתקשר לאמו של השכן שהיה בקרבתו. בדיוק כשאמר
"הלו", התעוררה השכנה הנאה מהעלפון. ומול עיניה ראתה שכן
משופם, שעל פרצופו סימנים אדומים (כתוצאה מצליפות המגבת),
מחזיק בידו האחת את מכשיר הסלולרי שלה, ובידו השנייה מגב ספוג
בדם. מרחוק ראתה את האדון, נאנק מכאבים, ומחזיק סכין בלי דם,
ומגבת ספוגה בדם, ושריטה נאה מקשטת את כף ידו.

תיכף ומייד חטפה השכנה הנאה את המגב מידו של השכן המשופם,
וחבטה בחוזקה בראשו, מה שגרם לנפילתו המידית, וגם להוצאתו מכלל
פעולה. השכנה הנאה התקרבה לאדון, והודתה לו על כך שניסה להצילה
מהגנב שהכה בה עד זוב דם ועד עלפון וניסה גם לגנוב ממנה את
המכשיר הסלולרי שלה, ושיבחה את האדון על סיכון כף ידו, והיללה
את גבורתו, על שניסה להלחם במגב האימתנית באמצעות סכין לפריסת
לחם. בנוסף, אמרה לאדון כי הפעלת האזעקה הייתה גם רעיון חכם,
אך חבל שרק הילד בן ה-4, הלא הוא 'שכן שהיה בקרבתו', שמע את
האזעקה.
"במה אוכל לגמול לך?" שאלה השכנה הנאה את האדון, והוסיפה:
"אעשה כל דבר תמורת מי שניסה להציל אותי וסיכן את חייו עבורי".
האדון ענה כמעט ללא מחשבה:
"התוכלי להלוות לי את משחת השיניים שלך?"