לא הכרתי אותה, אבל היא בכל זאת הייתה איתי.
היא הסתכלה עליי במבט מאושר ושמח לחיים. היו שם עוד כמה אנשים,
שונים. היא הייתה הכי מיוחדת. היא לא אמרה דבר ורק...
לא הכרתי אותה בכלל.
אחזתי בה חזק חזק. לא הבנתי מה היא עושה. היא הבהילה אותי.
היא נראתה כמו ציפור שמסוגלת לחייך בשעה כזאת. היה לילה, אבל
לא יותר מידיי מאוחר. ניסיתי להבין למה. היא פשוט זינקה לה,
גבוה לאוויר. כל החיים האלה רק שלה, ואני שואלת למה.
היינו על הגשר. לא הכרתי אותה, אך בכל זאת הייתי קרובה אליה.
'היא רק רוצה להמשיך הלאה, לשם' ואני שואלת איך.
לא הכרתי אותה בכלל, ובכל זאת היא הייתה חלק ממני.
איך נתתי לה להמשיך לרדת?
למה היא החליטה לעזוב אותם?
זה כן היה יותר מידיי מאוחר. התבוננתי בה מפרפרת למטה והייתי
כל כך עצובה. דמעות. 'אני מצטערת.'
רצתי למטה. חשבתי שאולי אני אספיק להגיד לה...
'אני לא יכולה יותר', היא הסתכלה עליי בחיוך, כאילו הכל יהיה
טוב.
נטלתי את התליון שהיה עליי והבאתי לה. כדי שהיא לא תשכח.
'אני נחנקת.'
אבל כבר לא יהיה מי שיזכור.
אני זוכרת אותה בידיים שלי. איך היא התחמקה? מבין הידיים
שלי...?
קשה לי להמשיך, אבל אני חייבת. אני חייבת את זה לעצמי.
היא הייתה שם ועכשיו היא לא. בטח לקחו אותה במכונית הלבנה.

לא הכרתי אותה בכלל, אבל היא בכל זאת הייתה אני.