"ישיבה מזרחית זה אחלה דבר..." היא אמרה, "ככה סתם, לשבת בכיף
עם הרגליים, תראה, זו דרך מצויינת להפיג מתחים". ישבתי עם
חדווה בחדר הכביסה של הבניין, מחכה שהמכונה כבר תסיים.
היא לא ממש יודעת מתי לשתוק, החדווה הזאת, לפעמים אני שומע
אותה בלילות צורחת על הכלב שלה "משה, זה לא ילך ככה, את שומע
אותי?!?! זה פשוט לא יעבוד!! אתה לא תשתין לי על השטיח ואחר כך
תבקש לישון במיטה שלי, הבנת את זה?!?!" ואני תמיד חושב, אם את
חייבת לצעוק על הכלב העילג שלך אז תהני, אבל למה ב-3 לפנות
בוקר?!?! יש אנשים (כמוני למשל) שצריכים לקום מוקדם לעבודה. גם
כן איזה עבודה "שימי & שימי ביטוחים בע"מ" שם כזה, והבעלים לא
מבינים למה הם בדרך לפשיטת רגל...
בכלל הייתי אמור להיות כוכב ענק בברודווי, פשוט התוכניות שלי
לא בדיוק עבדו כמו שרציתי.
רוב האנשים יודעים משהו שאני בזמני לא ידעתי, עבודת במה מצריכה
מלבד מראה הורס (מה, כרס מידלדלת זה לא האופנה האחרונה?) גם
כישרון משחק, כן כן, מוזר נכון? ממתי צריך לדעת לשחק בשביל
להיות שחקן?? אין לי מושג...
בכל אופן, כבר באודישן הראשון הרגשתי שמשהו חסר שם, כל שאר
המועמדים ישבו להם עם דפים כאלה, קראו, שיננו, מילמלו. ורק אני
ישבתי לי עם הפלאפון שלי ושיחקתי סנייק, דווקא היה נחמד, שברתי
את השיא שלי באותו יום. אני לא יודע למה, אבל משום מה, לא
ידעתי שצריך ללמוד את הטקסט מראש. אז אני נכנס לחדר, שלושה
אנשים יושבים מולי, כל אחד נראה אכזרי יותר מהשני, "תתחיל
בזמנך החופשי" אומר לי השמאלי, "אממ, אדוני, אני חושש שלא
הייתי מודע לעובדה שיש ללמוד את הטקסט בע"פ, יש לכם אולי במקרה
טקסט בשבילי?" הוא הגיש לי את הדף בזעם, הרגשתי שאני עוד שנייה
מתעלף, לבסוף התחלתי לקרוא "מירי, מה הכנת לי לארוחת ערב?? מה?
שוב פעם מרק עגבניות??? באמת מירי את לא יעילה, עומדת לך שעות
במטבח, מחר אני אכין ארוחת ערב! ומה אכין? "מרק חצילים של
מוחמד ובניו", מרק החצילים המובחר המוכן במספר דקות בלבד!
"דפקתי את החיוך הכי גדול שהיה לי בסטוק, מה, תמיד האנשים
בפרסומות מחייכים, לא?
"טוב, תודה לך" אמר האיש הימני, בעוד שני חבריו מגחכים בשקט,
"אנחנו כבר נתקשר אליך..."
אני מניח שכבר אפשר להבין איך הקריירה שלי הייתה במגמת ירידה
(בעצם,לקריירה לא קיימת יכולה בכלל להיות מגמה?). אבל אני? אני
איש חזק אני, אז לא התייאשתי. התחלתי להופיע ברחוב, שרתי (אז
נכון שאני לא בדיוק זוהר ארגוב, אבל תמיד ששאלתי את אמא אם אני
שר יפה, היא אמרה שיש לי קול מאוד ייחודי, אז למה לא לנצל
אותו?), רקדתי (ריקודי עם, זה ה-דבר!), וגם קצת דיקלמתי ("גנן
גידל, דגן בגן, דגן גדול גדל, בגן!), מה כבר לא זרקו עלי? הכל
כבר קיבלתי בראש: נעלים, ירקות, אבנים ואפילו בלטות (אבל לפחות
זה היו בלטות איכותיות-של איטונג!). בסוף החלטתי, אני פשוט לא
מיועד לקהל הפשוט, רק יחידי סגולה יכולים להעריך כישרון כמו
שלי, אז עד שאני אמצא את אותם יחידי סגולה, אני עובד בביטוח.
אז ככה בעודי יושב עם חדווה בחדר הכביסה ושומע על חשיבות
הישיבה המזרחית, אני חושב לי: אם רק הייתי מצליח להגיע
לברודווי, והייתה לי בבית מכונת כביסה משלי, אז לא הייתי צריך
לכבס את התחתונים שלי עם כל הבניין. אבל בעצם, מי יודע, אולי
אם הייתי שחקן בברודווי בכלל לא הייתי מכבס את התחתונים?