אולי הזמן הוא בעצם ערך שלילי
אבל מתימטיקה תמיד קצת הייתה מסובכת בשבילי
וכל מה שנגמר, אולי לא התחיל אף פעם
וכל מה שנשבר, אולי לא היה שלם מעולם...

אז, בלילה, המחשבות חוזרות אליי
ואני רוצה לעבור לחיות במוות השני
למקום שבו כל מי שמת גם חי
אולי שם אצליח להיות אני...

וכל מה שרציתי לשכוח שוב יחזור ויכאב
ואיך עוד לא הבנתי שאני חיה במוות עד עכשיו?

אומרים שאחרי כל גשם מגיעה הפריחה
ואחרי רגע השפל של החושך מפציעה הזריחה
אבל אצלי, הגשם נמשך ונמשך... וכך גם החשכה
וגוזלים ממני לנצח את רגש השמחה

נדמה שזה מה שגורם לי להרגיש כל כך ריקה
מנסה בכוח להאחז, אך טובעת בגאות...
וכל שניה של עצב הופכת לדקה
והדקות הופכות לנצח ולזמן אין משמעות

וכל מה שכל כך רציתי לשכוח שוב יחזור ויכאב
ואיך עוד לא הבנתי שאני חיה במוות עד עכשיו?