מכונית היגואר הירוקה דהרה קדימה בנתיב שלשמאלי. אני חושב כי
מה שהעיר אז את תשומת לבי לא היה דווקא הפאר וההדר של הרכב
היפיפה דמוי האנייה ששט לו במהירות דרומה, כאלה כבר ראיתי לא
מעט במימי חיי, אלא אותו אלמנט סמוי מן העין, כמעט בלתי ניתן
למדידה, של חוסר הביטחון בהתנהגותו של הרכב על הכביש. התנועה
הקלה הזו ימינה ואחר כך שמאלה בזוויות מזעריות, שמקורן בתנועת
אצבע קלילה על ההגה ושפעמים רבות נובעת מלחץ. ממתח. מחוסר
נינוחות. אינני יודע מדוע, אבל דווקא אני הצלחתי לחוש זאת כאשר
ליוויתי במבטי את הזוג שברכב, בעודו מתרחק ממני והלאה. מן
יכולת בלתי מוסברת שכזו לרדת לעומקם של הפרטים הקטנים.
השעה הייתה שעת צהרים מוקדמת של אמצע השבוע. בחוץ חום מעיק של
תחילת שיא הקיץ, שאין הולם ממנו כדי ללוות נסיעה מיותרת לאזור
הדרום הצהבהב והיבש. מן נסיעה שכזו, שאינה מסתיימת במהרה,
וכאשר אין לצדך חבר לה, צפות ועולות מחשבות לרוב. שונות
ומשונות. כאלה שכל תכליתן להפיג את שעמום הדרך. אז החלטתי
לעקוב. לבחון. להעמיד פני בלש, או סופר, או סתם אדם משועמם.

השיער השחור החלק, שנח בצורה מעט מרושלת על כתפיה, היה מראה
מבטיח, שלא אכזב כאשר הצלחתי להדביק לרגע את הזוג החדש שלי.
היא הייתה יפה, דקה וגופייתה השחורה חשפה כתפיים שזופות
שהמשיכו בזוג ידים שנח על ההגה. מי היא? תהיתי. ומי הוא?

נפגשנו בצמתים. ברמזורים. טבעי. קצת קשה לעמוד בקצב הסילון עם
הסטנדרטית שלי. אבל הצלחתי. מהסקרנות. בכל מפגש שכזה נחשף בפני
עוד חלק בסיפור הזוגי. עוד פיסת מידע להשלמת הפאזל. הנה הוא
מניח את רגליו בנון שלנטיות של מיליונר על הדש בורד. הנה ידו
השעירה מלטפת אט אט את זרועה ואת כתפיה, גורמת לה להזדקף קלות
במבוכה. איש עסקים צעיר והנערה השבועית שלו בנסיעת רושם לאילת?
אולי דווקא בת עשירים מפונקת שברחה דרומה עם הגנן והאוטו של
אבא להרפתקה מינית סוערת? הכל עוד פתוח. שום דבר עוד לא סגור.
הנוף משתנה. דלילות הבתים מתגברת והמרחק בין ישוב לישוב גדל.
כבר אין הרבה ירוק מסביב והצהוב משתלט על המרחבים. הנה חלפו
עוד כמה מפגשים מסקרנים והחידה עוד לא פתורה. אני מוטרד. בטח
נפרד בקרוב ועדיין אין לי שום מושג.

לפעמים, אחרי התלבטויות אתה פתאום מבין. התמונה מתבהרת משניה
אחת של תובנה. האסימון נופל, כמו שאומרים. זה קרה קצת לפני
הכניסה לבאר שבע. המבט בעיניים שלה אמר לפתע הכל. חשף אותם.
אותו. מעבר לכתפו נח לו המבט הזה שלה שקרא לי. ששיווע לעזרתי.
הוא לא ראה את המפגש הזה בנינו. לא היה שותף לו. לא ידע שזה
כבר לא שניהם. זה שלושתנו. אני, היפיפייה והחוטף. היא נחטפה.
והוא, גאון אלים שכמותו, נתן לה לנהוג! שלא יזהו. שלא יחשדו.
שלא יופר המרקם העדין של התמימות הזוגית המושלמת הזו. אבל אני
הייתי שם בשביל לחשוף. הוא אולי גאון, אבל אני הרגיש מבין
שנינו. רגיש מספיק בשביל להבין את הקריאה שלה.
ומה עכשיו? מה אני עושה עם חומר הנפץ הזה לפני שהוא יעלם לי מן
העיניים או חלילה יתפוצץ בדיוק בין שתיהן? יש לי מוט ברזל
מאיים בתא המטען. כזה ששומרים תמיד למקרה חירום. אבל מקרה כזה?
מי מצפה בכלל לעמוד בימי חייו מול חוטף מסוכן? והברזל? הוא
בכלל יספיק? מה היא חתיכת ברזל בהשוואה לאקדח ה 9 מילימטר שלו
או ה 5.56? אני גם יכול להתקשר למשטרה. זה רעיון טוב. כן. לא!
לא טוב. היא לא תדע שזה אני. איך היא תדע שזה אני?! המחשבה
החדשה הטרידה אותי. זה חייב להיות אני!

חנית מסעדת מקודולנד'ס כבר הייתה די ריקה לקראת השעה ארבע. גם
כך אין זו יותר ממסעדת דרכים שנועדה למלא קיבות רעבות שבדרך,
ולא מקום קבוע לעליה לרגל, לא כל שכן כעת. האם זה טוב לי? אולי
אני דווקא זקוק לקהל התומך שאיננו, למקרה שעניינים ישתבשו?
הייתי מתוח. היגואר החליקה פנימה אל מתחם המסעדה. אני אחריהם.
הוא ראה אותי. האם רק ראה או שגם הבחין בנוכחותי? ידעתי. העסק
נהיה מסוכן. חלפתי על פניהם בנסיעה איטית אל עבר הקצה השני. הם
צעדו צמודים. כמה נדוש מצדו. ניסיון עלוב להסתיר את האמת. אבל
לא, חביבי. לא ממני. לא עם הנערה שלי. ליתר בטחון טלפנתי
למשטרה. יצאתי לכיוונם והמוט בידי.

את צופרי המשטרה שמעתי כבר אחרי מספר דקות של מאבק. הייתי
מרוצה. מי אמר שמשטרת ישראל לא יעילה? אפי שתת דם. אני זוכר
שהרגשתי אותו זורם מטה על צווארי ונספג בחולצה הלבנה. מדהים
איך כלום לא כואב כשחדורים עשייה. כשהאמת היא שמנחה אותך לדבוק
במטרה. אין ימינה ואין שמאלה. רק ישר. והישר שלי היא להציל את
אהובתי מידי השטן הרע. הצלחתי. בזווית העין, בעודי נלחם באויב
האכזר, ראיתי אותה נמלטת. בצעקות נמלטה החוצה. כן, ידעתי, היא
משוחררת, ומשחררת בצעקותיה את כל הפחד שסחבה עמה מרגע שנחטפה.
לא קל לה היה המסע ההזוי הזה, אבל הנה היא בחוץ. מחכה לי. אני
רק צריך לגבור עליו, עוד כמה שניות של קושי, ואני אתה. מנגב את
דמעותיה ומסמיק לנוכח הכרת התודה שלה.
שנינו התגלגלנו על הרצפה. לפתע הוא היה עלי, מצליח להעיף ממני
את מוט הברזל. לעזאזל, הוא חזק. אבל אני חייב להתגבר. בשבילה.
ובדיוק כשידיו הגדולות לפתו בחוזקה את צווארי, חונקות ומנערות
אותי, ובדיוק כשלבי נחרד מן המחשבה שאילולא אני, המסכנה הייתה
כך במקומי,רחוק מכאן, בדיוק אז נכנסו השוטרים.
והתנפלו עלי.