סלח לי שנכנסתי
בלי לדפוק בדלת וישבתי
שבועיים
בתוך
נשמתך.
ירד גשם בחוץ
ועל הרדיאטור
זוג
תחתוני אישה
אתה הבטת בי
ואמרת
דלת היציאה מצד ימין
וכשירדתי
שמעתי
צו-ח-קים

בכל בוקר כשאני קוראת את העיתון, עם כוס הקפה השחור שלעולם
אינני מוסיפה לו חלב,  אני פותחת במודעות האבל.
התחלה שמזכירה לי שאני חיה.
לעיתים אני פוגשת מכרים.  
אתמול , נתקלתי בך.
שנים חשבתי איך זה יהיה כשאפגוש אותך שוב..
"חובבת עיתונים" אמרת לי באחת משלוש פגישותינו.
ומעלעול בחיבתי למדתי על מותך בטרם עת.
חברות התעופה פירסמו מודעות אבל.
כבר אז היית עשיר, ומשפחתך מפורסמת.
אפילו מכונית משלך היתה לך , טריומף עם גג נפתח.
חיפשת את אהובה "טעות במספר",אמרתי לך: "זאת לא אהובה , אבל
בוא נדבר".
ודיברנו ודיברנו ודיברנו.
וכשהוא בא הביתה והיכה אותי כמנהגו מדי יום, כך לכיף, חשבתי
עליך ועל החום שהיה בקולך ותהיתי אם אותו חום יזרום גם בכפות
ידיך. וצלצלתי. ואתה ענית. ואמרתי לך שהוא לא בבית.
ואתה באת בטריומף.
היה דצמבר.
וקר.
קניתי בשטוק מעיל צמר ופרווה דקה בקצהו.
חסכונות של שנתיים נמעלו בצמר .
ודיברנו, ודיברנו ונסענו.
ונשקת לי.אחת. והיא היתה בי, עד אתמול כשמתת.
אמרת לי: "את יפה."
וכל אותה עת שהיינו במכוניתך הוא עמד בחלון ובכה.
ולא ידע שכבר לא הייתי שלו ,כמו שמעולם לא הייתי.
בכיו זלג אל תוך הגשם ושיעטנז את יפי הטיפות.
וכשהמעיל שלי עלה הביתה,הוא חיכה לי בקצה המדרגות.
קריית יובל,קומה שלישית, 25 מ"ר.
גרת בדירת חמישה חדרים, בחרל"פ.
לקח אותי בכוח . אבל אני הייתי שלך,ובכיתי.
ואיש לא ידע כי לא היו לי דמעות.
ובלילה האחר הלכתי אליך ברגל מן האוניברסיטה וירד גשם והרוח
שברה את המטריה.
והלכתי בכביש רופין ועליתי לרחביה והמשכתי לארי ומשם לחרל"פ
והייתי ספוגת קור ירושלמי של דצמבר וגשם נקי ואהוב.
ואהבתי אותך בהלכי אל פניך.
דפקתי בדלת ופתחת דהום, ומאחוריך עמדה ותחתוניה על הרדיאטור.
ואמרת לי בלחישה, "לא עכשיו, זה לא נוח" והזמנת לי מונית
שעבורה שילמתי שבוע ממשכורתי.
הוא חיכה לי.
כמו שהיה עתיד לחכות לי עוד שנים עד שתמו מאגרי החיכיה שלו ואז
מצא לו אישה אחרת.
מגבת היתה בידו ומקלחת לוהבת המתינה לי.
אבל אני המתנתי רק לך.
למחרת עזבתי אותו.
זוכר את פנסיון רייך בבית הכרם?
שנים אחר כך סיפר לי שיצר עימך קשר ושאתה התפחדת.
כן, כך כתב, "תחילה התפחד הבחור".
סיפר לך שאני נוהגת להיטפל לגברים על מנת לסחוט מהם כסף.
ואתה האמנת לו. והתפחדת.
וביום שקבענו שתבוא לחדרי שברייך, מבעוד בוקר התכוננתי אליך.
שהיתי שעות באמבט, ולבשתי את החליפה הכחולה שגב. צרפתי, זו
התופרת של אמא שלי, תפרה לי מחליפה ישנה של אבא שלי שנפטר
כשהייתי בת שבע.
וקלעתי את שערי הארוך בשתי צמות שגילגלתי סביב ראשי כמנהג
הנשים הסלביות.
ואתה באת , עם חבר.
ביקשתי לדבר איתך לבד, ותחילה התפחדת אבל אחר כך ביקשת מההוא
שלך שיחכה לך בחוץ.
אתה הבטת בי ואמרת: "את חולה. חיזרי לבעלך. הוא אוהב אותך."
ולא ידעתי שפגשת אותו ולא ידעתי שאמר לך.
ואני כרעתי לפניך והחזקתי ברגליך וביקשתי שלא תלך ממני.
ולא ידעת שנאחזתי בך כמי שיודעת את עתידה.
וניערת רגליך מידי כמי שלא מצא מגבת לאחר שנטל את ידיו,
והלכת.
אמרת "אל תתקשרי אלי עוד."
"את היית בובה , המריונטה שלי", כתב כשעזבתי אותו בשנייה.
ולא ידעתי שאמת היתה במילותיו.
למחרת התקשרתי אליך ואמרת לי: "אמרתי לך לא להתקשר אלי יותר."
וחזרתי אליו.
ונולדו ילדים שאפשר שיכלו להיות ילדיך. וחזרתי אליו והיו רגעים
של שמחה ותקוה שאפשר שהיו רגעיך. וחזרתי אליו והיו שנאה וקנאה
וטינה שאפשר שהיו שנאותיך.
וחזרתי אליו וקראתי שמך ואתה לא ידעת שקראתי בשמך.
ובא הרגע ובו במסגרת שמך ומה שאזכור כתבתי לשמך.

טיפות תלו ביני ובין האויר
של מה שהיה אהבה
והיא שאינה מתאדה כמים
ואף לא
חוזרת
   כגשם
מתעדה לעיתה
גז מרעיל.