לילה שקט. אף לא כוכב אחד לרפואה בשמיים. עננים בגוון אפור
שטים למעלה ומכסים את חצי הירח הנותר. כמה מכוניות נוסעות
בכביש הראשי שאפשר לראות מהמרפסת. בחורה עם שיער שחור עוברת
ברחוב רועדת בתוך נעלי העקב שלה בדרכה הביתה. אני מתבוננת,
עיני שטופות בריקנות ואפאתיה, מבט חסום. מאחורי העינים נראית
חומת ברזל, שפתיים פסוקות מעט, שואבות לתוכן את האוויר הצונן.
טיפות גשם מתחילות לטפטף מעלי , ולאט לאט מרקדות על עורי
החשוף. קר לי, אבל אני לא מרגישה.
הראש נזרק לאחור ללא כוונה תחילה, דמעה מחליקה לה במורד הלחי
ונעצרת על הצוואר. סיגריה דלוקה שכובה במאפרה, סיגריה שאף לא
שאיפה אחת נלקחה ממנה. הידים שלי זרוקות לצידי סימני דם
וכוויות ישנות נראות על היד מזכירות לי דברים שחשבתי ששכחתי.
עיני נפקחות בתדהמה, תדהמה מסיבה לא ברורה, וזכרון ישן על אהבה
צורבת נע כמו סרט בתוך הראש.
כוס נשברת למטה, אני מקיצה מן החלום האפתי שלי ויורדת למטה.
החתולה שברה כוס. אני אוספת את הרסיסים וחוזרת למעלה, בדיוק
לאותו המקום, עומדת שוב על קצה המרפסת מחכה שמשהו, כוח מסויים
ידחוף אותי למטה. העינים לאט לאט נעצמות, אני מאבדת כל יכולת
לשלוט בגוף שלי, אני קפואה, קפואה על המעקה. אני מתחילה לרעוד,
הקור מתחיל להשפיע אליי, או שאולי זהו לא הקור. אני יורדת
מהמעקה והולכת לחדר. רק להביא משהו חם ללבוש. מתכננת לחזור
למעקה ברגע שאלבש את החולצה החמה. אני נכנסת לתוך החדר, לוקחת
חולצה ארוכה בצבע אפור ומניחה אותה על עצמי. אני מנסה לזוז.
שום דבר, קפאון. אני נופלת לברכיי, לא מסוגלת לעמוד יותר על
הרגליים. ואז הכל נהיה שחור... התעלפתי.