[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לשני.

אין שירה טובה.
רק אלמונים שטובעים בים
עם מילים בגרון
מלא מים.





אולי את שארית של חלום
שהיה לי פעם
שנרדמתי על קו 25
בדרך לרמת אביב,
מקום לא רומנטי בעליל.

בחלום, מישהי בלבן,
יפה כמו נשיקה קרה
מרחפת אלי
ולוחשת לי:
"נרקוטיקה"

אני מתעורר והרוסיה המבוגרת לידי
לא חשה באוויר המועט שזז במהירות
עקב החלום הזה.

(אוגוסט 2012)




ערב יורד על רחוב אלנבי.
קו שמונה-עשרה מטלטל
במסדרונות שמובילים דרומה
ואני חושב שאני מאוהב.
אולי אני אלך
למצוץ דבש משיניים של נשים זרות
או ארד בתחנה שליד החוף,
אני נזכר באפשרות הזאת
כי האישה המבוגרת שיושבת
במושב מאחורי
מספרת
שכבר שבע שנים היא לא הייתה בים
בלי להבין
שיש אנשים
שטובעים
אפילו בשלוליות.

אתם יכולים לקרוא לזה שיר אהבה, אם תרצו.
לפעור את פיכם, את העיניים
להעביר יד על הדף לנסות
למצוא כתמים של קפה
אבל לא,
לא בשיר הזה.
השיר הזה בלתי אפשרי לחלוטין.




רציתי להגיד לה
שאנחנו צריכים להפסיק לדבר
בערך מאה פעם
והיא הייתה
הבנאדם היחיד
שיכלתי לדבר איתו
על הדברים האלה,
רוב הזמן
הייתי יושב
בחברה
כזאת או אחרת
הייתי מהנהן
שנים של הנהונים
הייתי מקבל בהבנה
והייתי שם בשביל אנשים
שאמרו לי
שיום יבוא ואני
אצטרך אותם
והם לא יהיו שם
בשבילי בכלל
אז למה לי
להיות שם בכלל.
אבל כשחושבים על זה
יש לה עיניים
כל כך יפות
אולי אפילו בלי
הגיון בדם
אני יכול לשכוח
ועם זאת
כל פעם שאני עוצם
אותן (העיניים)
אני רואה
את המבט הגדול שלה
מסתכל עליי בחושך
באוויר קר
הדי פה
בריח סתוי
של התחנה המרכזית
בירושלים.

אולי בכל זאת אפשר.

(ספטמבר)





מה גם שבזיכרון שלי התנועה שלך רצופה.
את אינך מפסיקה
השענים במגדל לא מצליחים לחשב
את הטיית הזמן שלך.
לפעמים את מזכירה לי נאנו שניה;
משהו שעובר, בלי שהמוח מבין מה קרה
אבל נחרט לך בצרברום.




כשאת מזדקפת עליי
עם מבטך מטה
שיערך מושך את המילה סימטריה
מהשעה הזאת והלאה.

(נובמבר)





מוחי נגוע באוקסיטוצין
והעורבים מקרקרים בחוץ
ויש לך עיניים של חלום;
דבר שעלול להיעלם בכל רגע נתון.





"היא משוגעת אבל היא קסם, אין שום שקר באש שלה"

להיות איתך
זה כמו לנסות לתפוס להבה פראית.
אולי אחרי כל זה, אני מניח,
שפשוט קשה לי לשכוח דברים יפים.




הוא אמר לו - "בחורות? כן.
כותבים עליהן שירים
והן נוטות להיעלם."
ואז היריקה הקרה שקראנו לה גשם הגיעה.
לקחנו את עצמנו ושרקנו בתוך הבניין
התפזרנו לכל עבר
כמו אבק אדם
נזכרתי בסיגריות של קארינה
בחדר מדרגות מפוזר במזרח ברלין,
נזכרתי בהרגשה של הקור מכה בקיר וחוזר
כמו הדהוד של תדר קצר שלא נפסק.
ואז ישבנו והשעה הייתה גדולה יותר
ממה שיכלתי להבין באותו הזמן
רציתי להתקשר ולומר לה
בואי,
נשכב ונשתכר
לא אכפת לי
את הבחורה
הכי יפה שיצא לי להכיר
אתן גם לאחרים לכתוב עליך
שירים ולשלוח לך כרטיסים
להופעות רוק
ופרחים
וסיגריות
אבל רק תבואי.





תכתבי לי. אפילו לא שירה,
רק מילים אקראיות
שלא דומות אחת לשניה
דברים שאפשר לחזור עליהם.
עורי שחור אך רק ידיי אור
ליבי מלא בערפל של עיר גדולה.
מעולם לא האמנתי בדבר
אך אהיה מוכן
אם תקמטי בשבילי פתקים
מלאים בשקרים יפים
או בשגעון.
איני יכול להפסיק ולדמיין איך יהיה
לשבת איתך בקצה של הרחוב הארוך
ולראות את האש גדלה.





כנראה
בעולם הזה
אין דבר
מלבד מילים
שלא אומרות דבר.





הנה אני חוזר על מה שראינו באש.
האפלה של השפתיים שנפתחות אחת לאחת,
הגשם שיורד בעיר התחתית.
אולי אלוהים של אנשים אחרים
יבוא אליי מחר
ויתן לי את המגע
של מה שגדול ונורא
אולי הוא יחליק לי
את המילה הנכונה,
לחישה, או משהו.
תני לי את אבק השעה
ואשאר כל עוד שתרצי.




אולי כשהייתי בן שש עשרה
יכלתי לגרום לך להבין באמצעות דברים קטנים;
מבט, או פקק של בקבוק.
לירוק לך בתוך כוס הבירה
כדי לערבב סיפורים
ודי אן איי.
אולי אלה השנים
שעושות אותנו כאלה?
מאמינים שאפשר וצריך
ואין דבר אחר מלבד.
אולי אפשר לשבור
את האף
את הלסת
את הרצון הבלתי מוסבר
לתכנן תכניות.
שמנסים באמת להסביר את זה
שירה רעה נכתבת.
תני לי סימן,
הקרבה
ואקח לך
ולעולם לא אחזיר.
גם ככה היד הנעלמת של מחשבותי
מלטפת את שיערך
עוצרת אותך מלחרוק שיניים.
חבל שאי אפשר לעצב זמן
או להחזיר אחורה נשימה
שלא יצאה טוב
חבל שאני לא יותר טוב
עם מילים,
הדם האלקטרוני זוכר גם את חום הגוף
ואת הנשימות הלחות על העור.

(דצמבר)




אם אצעק את שמך לא תבואי.
אעמוד בשעה הזאת מול התחנה
אדי קור ישירו מפי
קו עשרים וחמש לא יעצור כי
כבר עברה שעת הפעילות
אדמיין אותך במעיל העור השחור
גונבת אותי מהעולם.





אני רוצה לטבוע בערימת סוכר
לנשום נשימות של וודאות
לזכור אותך כמו גליצ' דיגיטלי
(טעות בחישוב תדר במסת מערכת המוח המרכזית)

לזיין אחרות ולגמור בשבילך.

לאכול לבד
להתפרק לבד
לאבד את המפתחות בחור של ביוב,
לבד.
להחליק את האצבעות על קו המתאר
של מה שפעם היו שערותיך
לתאר את זה בפשטות כזאת
ואז ללכת מכאן
קיבינימט
לדבר מלוכלך לאנשים נקיים
אנשי עסקים
עורכי דין
פקידים בביטוח לאומי
נציגים טלפונים בחברות יוקרה

לומר להם
באמת.
לחשוב על כמה הצבע של אלוהים לא ברור לי
ולשרוף את הכל.

אחרי זה
אולי לתקוע מסמר
או לצחצח שיניים
ולנסות לישון,
שוב.






(ינואר 2013)

בואו נגמור עם זה מהר הפעם.
נעשן מה שיש
נישן כמה שאפשר
הקור יתפוס אותנו כמו אהבה
השיכורים של הבוקר
ידמיינו חדר חם
ליפול בו
המשוררים יחשבו
על מילה שקל לכתוב
אבל לא להגיד
הדם יהיה דם
והאדמה קשה.
למה אנחנו בכלל חושבים על זה
אתם שואלים את עצמכם
כשאפשר פשוט לטפטף
את מה שמחזיק אתכם ערים
לתוך המשקה
ולשתוק.





איפה מדליק הפנסים, שני,
בעולם שלך?
איפה האש
והגפרור שמודלק
מסוליית הנעליים?
אני כותב לך כי אני יודע
שאת שם,
פועמת כמו משוגעת.
רציתי להיות הלבן
בדם עינייך.
רציתי להצית.
רציתי להיות
חייל הבדיל בחלומותיך
שומר המראות
גדול-העצים.

יכולתי, גם.
אבל את רצית שמיים.
רק שמיים וידיים חלקות משמן
של אהבה זרה.





אני זוכר ממך יותר מדי.

אני זוכר אותך
רוקדת איתי בשירותים של פאב
כשאהוד בנאי והפליטים שרים
על עבודה שחורה
מתוך נגן דיסקים
בעיר גדולה יותר
משאוכל להכיל
ואני מבריק בשבילך
מתוך החשכה הגדולה
שלפעמים קוראים לה
אני.





דבק תופס אותך
בין אצבעותיי
בין אצבעותיי הצמאות
אנחנו חוזרים אחורה
למצב של רעב
לעצמות
לפרפור איברי הגוף
אחד בתוך השני.





יום אחד אעבור בסימטה שמובילה לכאן
אמחוק שורה אחר שורה בראשי
כשאכתוב לך את השיר האחרון
אשכח שקראת לי חושך
כשאהבת אותי נורא
אשכח את המילה שמתארת יופי
אזכור רק את הכיוון
בו דמי זורם
הלאה.





אנחנו.

רקדתי איתך כמעט שנה שלמה בלי לזוז
היית הקול הנחבא
בסבכי ראשי
כשעמדתי על אבנים לוהטות
כמעט רציתי להפסיק
ומחשבות מילאו את החול שבראשי.
חיכיתי לך, לא ידעת אף פעם
או לא הבנת, כמה חיכיתי לך.
איך רציתי לכתוב לך
את המילים הנכונות.
אני משורר גרוע שאהב אותך נורא.
אני לא מעשן, אפילו
אני רק שר לך
חורק את המילים מתוך הפה
שפעם כמעט
ולא יכל לומר אותן
ועכשיו בגללך לא יכול להפסיק
לירוק אותן על האדמה
בוער כמו לחישה הססנית
מתוך חלום ישן שחוזר.
אני לא אומר דברים כאלה כשאני לא מתכוון
מעולם לא הסתרתי את השמש
מעולם לא טעמתי את הבוץ של הסחף
שלקח אותי רחוק יותר מאיפה שהייתי.
אני רוצה לומר לך בכל הכוונות
בכל כיווני הרוח
איך יכלתי להיות
אם רק היית מניחה את ראשי
על בטנך ואומרת לי:
חלמתי עליך.

זה נראה שאפשר למות מדברים כאלה.
אבל לא. לא מתים.
ממשיכים להכות
ולישון ליד הטמבון
בדרך מדברית
לדבר על השמש
ולסחוט את הבגדים מהזיעה.
אני מקווה שאפסיק לחשוב
על כל דבר נורא שאמרת
ועל החוט שקשור
לגופי
שגורר אותי
ללכת אליך, שוב
לאיבוד.





אולי פעם הבאה שאראה אותך אהיה על קצה נהר הסן
הצוענים ילמדו אותי לשכוח לספור צעדים
ולעשן סיגריות רטובות,
שיערך יהיה אדום ותגידי לי
איך מרגישות ידיים חמות
טכנאי המכונות יחליפו לי את המבט
וזה יהיה
זמן אחר.





שבת.17 בפברואר. אולי השבוע האחרון של הגשם.


אנחנו רקומים זה לזה.
חוט זכוכית דק
עובר בין המחשבות שלי
לשלך
וראשינו מוטים לעננים.
העתיד אינו אפלה כה גדולה לפעמים;
בעיני רוחי אני רואה אותך
מנשקת אותי
בעוד שיערי רטוב מן הגשם
החשכה מושיטה אותי אליך
ואותך אלי
כמו יד רכה
האוחזת בקצה
של דבר גדול נורא.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הזנק" זו מילה
מכוערת.


מייפל בסטארט-אפ


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/13 8:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. א. נשר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה