אתמול חשבתי שהתגברתי על כל הכאב שהיה לי ממך, כל השעות
שבכיתי, חסרת אונים, מול המראה. הגעת לבר שלנו והדי.ג'יי שם את
השיר שבו נישקתי אותך בפעם הראשונה שלנו, נשיקה שהובילה להרבה
כאב שנה אחרי ועדיין מכאיבה כל פעם שאני נזכרת בך. הלכת וקנית
לעצמך בירה ואני לקחתי סיגריה ויצאתי החוצה שואפת לראותי את כל
הזוהמה של תל אביב שפעם הייתה מקום המפלט שלי והיום בכל מקום
זיכרון קטן, אשליה מדומה שמכרת לי כשאהבת אותי, אם באמת אהבת.

והכול מתערבל בתוכי, מוצאת עוד מישהו שלא ירצה אותי כדי לענות
את נפשי הפגועה, הפצועה, הנעלמת. מוכרת לעצמי לוקש שאולי אם
אני אראה מאושרת הוא ירצה, ועיניים מגלות הכל. מגלות שעייפתי
מחיים אלו, מגלות שלא באמת שמחה, שלא באמת יש משהו בפנים, כולי
ריקה, מלבד העשן שנכנס ויוצא, מותיר חור שחור בנפשי, אומר שלא
הכל טוב ושהגיע הזמן לעוד סיגריה, לעוד כדור, לעוד קוקטייל,
לעוד מבט חטוף אליך. ואתה לא מתייחס אלי.

והקוקטייל נגמר, החפיסה ריקה, בארנק יש אולי כרטיס אוטובוס
מרוט שאומר שמחר יש עוד יום בעבודה. המבטים החטופים מכאיבים
ואני מנסה להימנע אבל הכדור שבדמי אומר תנסי, תחייכי, תמצאי מה
שהיה בינכם שהוא זוכר. אבל אתה זוכר שהכול רע. הדמעה מבצבצת
ואני הולכת לשירותים ומקיאה. והכול יוצא בשטף והריקנות ממלא את
המקום שהתרוקן ממילא. ויודעת אני שלעולם לא אשכח אותך.