ולפתע נתכעסתי. ככה פתאום.
פתאום כעסתי על אנשים אחרים במקום על עצמי.
מצאתי את עצמי כועס על דברים אחרים. על אנשים אחרים במקומות
אחרים.
כעסתי על  אבא ועל אמא, כעסתי על המורים, כעסתי על מערכת
החינוך המחורבנת. כעסתי על הבחורה שהכאיבה לי, כעסתי על החברים
שרק כאב הם גורמים, כעסתי על הילדה שאני כלכך אוהב שעוד לא
החליטה מה היא מרגישה וגם כעסתי על הילדה שבטלפון שניסתה
להכעיס אותי.
השמיים התקדרו והים געש, סערה התחילה וברקים היכו. רוח פרצה
ולקחה הכל איתה, בתוך הראש שלי השתולל העולם.
שריפות, הצפות, הרי געש ופצצות, האדמה רעדה, קירות נפלו, הכעס
שלי חופשי, נשים צורחות.
רציתי להחזיר להם מה שהם עשו לי ולהוסיף בריבית. רציתי
להראות להם כמה שכואב לי. רציתי להראות להם שיש לי כוח
ושאני גם יכול להכאיב למישהו. רציתי לקחת את הסיגריה הזאת
ושהעשן יחנוק את העולם, רציתי לקחת את הבקבוק ההוא ולהטביע את
כולם. רציתי להוציא את הסכין שלי, שכבר רגילה בשימוש, לחתוך את
העולם ולהשאיר צלקות!
אתם תכאבו!
אתם תבכו!
תבינו מה זה לחיות בגיהנום שיצרתם לי!
תראו איך החיים נראים מהצד השני של הסכין ששמתם ביד שלי!
הפעם אני לא אכעס על עצמי, הפעם לא אפנה את הסכין וכל מה שהיא
מייצגת אליי. הפעם אני אשרוף את העולם בזעם שלי, ובפעם הראשונה
אני לא אצא עם הכוויות.
תראו מה זה!

פתחתי את הפה ואמרתי לעולם ולילדה שבטלפון: "כל הכבוד. סוף סוף
הצלחתם. עכשיו אני באמת כועס. עכשיו אני עצבני, והפעם זה אתם
שעצבנתם אותי."
ניתקתי את הטלפון ופניתי לשרוף את העולם.

הסיגריה עדיין דלוקה כשאני חובש את היד המדממת שלי. הסכין
החביבה עליי חוזרת למחבוא שלה.
בתוך הראש מתנגנת לה מנגינה נעימה והים שקט עד גלי.
על מה כעסתי כלכך? מה העולם עשה לי שרציתי לשרוף אותו?
למה לרגע חשבתי שזאת אשמתך שכעסתי?
זה לא כאילו שניסית להרגיז אותי בכוונה או משהו כזה. נכון?