והוא לקח אותי ביד, כמו באהבות ראשונות לספריית הווידאו והצביע
אחים כהן והצביע היצ'קוק והצביע קופולה ולינץ' וספייק לי ואלן.
וודי, זאת אומרת. ואני רק חיפשתי בעיניים לאן ידו משוטטת
אקראית על מדפים מאובקים ואמרתי "צחי צחי, יש אולי סינימה
פארדיסו?" והוא הביט בי מבט סתום ואמר "בלי נוסטלגיות עכשיו,
תנחתי" ואותתי אורות לקרקע מוצקה והפעלתי וישרים כדי שאדע שכאן
בטוח, כאן מותר לנחות. אחר כך הוא חיבק חזק ואני ניסיתי להיחלץ
מפומביות העיניים שחרכו בבשרי ומשכתי "יומן עסקים של אבא" והוא
הבין שהיום אין ברירה, נראה צוענים וגורוביץ ייתן בנו מוזיקה
וקוסטריצה ייתן בנו צבעים ואחר כך הוא הוביל אותי יד ביד, אבל
לא בטוח לב אל לב הביתה והחזיר את הקלטת אחורה והכין קפה ועמעם
את האורות ואני בכיתי ובכיתי בשקט עד שנגמר לי מלבכות ומשכתי
את רגליי המשוכלות ונתתי לדם לזרום אצלי אל כפות הרגליים.

אני חושבת מילים תקועות שמחפשות מפלט ולא אומרת בקול, רק בראש
שלי מתנהל סרט נע עוד לפני שהבנתי מי הגיבורים, מתי יגיע השיא
והיכן יתרחש הזיכוך ומושכת לו בחולצה לישון עכשיו צריך לישון
והעפעפיים כבדים, גם שלו ואיזה מזל שנפל על ניוטון תפוח ויש
גרביטציה וכל השינה הזו והעפעפיים הללו והליאות הקיומית ניתנים
להסבר ואני רואה אותו לא מבין התחלות חדשות, במיוחד אותי. כבר
שבועיים וחצי שהוא קורא ולא קורא אותי, מנסה להבין אם מה שמונח
לפניו הוא רומן עתיר שבחים, מתח בלשי מופלא או רומן רומנטי
למשרתות. הוא מסיר את החולצה ומשכיב אותי לישון ומנשק ומנשק
ומנשק ולי אין כוח לנשק ואין לי כוח לכלום וכל מה שקורה לי
בראש קורה לי גם בגוף ואני נותנת לו לבצע בי מעשים מגונים
שבימים אחרים היו עושים לי חיוך ועכשיו סוחטים ממני אשכוליות
אחרונות של אנרגיה והמיץ הזה כבר לא טרי כל כך ועולה ממנו ריח
עבש של חיים כמעט שלמים. בסוף הוא נרדם ובית החזה שלו עולה
ויורד ושאיפה ונשיפה וכל מה שעובר לי בראש זה כמה שאני רוצה
אותו וכמה אני מבוהלת וכמה.

אני נרדמת ואין בי חלומות ואין בי תרחישים ולא תרשימי זרימה
ואפילו לא ששה עשר כבשים מקפצים מעל ראשי ויש אותו על תלתליו
ועל חיוכו השובה ועל ידיו החזקות וגופו הצנום ואני אומרת
"ווייק אפ בייבי, וואט מנט טו בי וויל בי" ולא יודעת מה מנט
ומה וויל ואם זה יהיה לנצח ואולי לחודש וכמה אושר זה יסב לי
וכמה כאב ואני צונחת על אותה קרקע שגיששתי בידיים סומאות אם
היא בטוחה ומתעוררת. השעון מראה חצי שעה הזויה ושבועיים וחצי
זה דופק באותו קצב ובאותו ריח ובאותו גוף והמוח שלי מתעורר
שוב, כבר לא מר קו ומתברר שיש לו חיים משל עצמו והבהייה חסרת
האונים הזאת בתקרה מוציאה אותי משיווי משקל ואני מחפשת אחר
הכלים השלובים בחיי לאיזון ולא מוצאת. אני מרגישה את עצמי
צונחת למקומות שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם, כל החששות מכרסמים
פינות טובות בי וטופחות על הרעות דקירות קטנות של נטישה וחרדות
ואכזבה. כל ההתחלות זהות המה, מודחקות לזוויות נסתרות של חיים
שלמים, של אהבות ישנות, של כוויות דרגה ג' אולי ב', אני כבר לא
נוגעת בחלקים החסרים, גידמת מרצון.

אני מקיצה ובחוץ יש שמש ויש גם אותו מכין קפה בבוקסר המשובץ
שלו ואני לא שוכחת חנות סנש למינהן ומתפללת שלא ייגמר לעולם,
שם למעלה, למטה, לא משנה איפה, רק שיישאר.