נכנסתי עמוק מדי לתוך הסיפור:
חשבתי שכל מה שצריך זה זמן ויכולת של אהבה אין סופית.
רציתי לסיים את הסיפור, אבל היתה בעיה אחת הצד השני לא יודע
כלום, על מה שאני מרגישה... תחושת אכזבה שוטפת אותי מבפנים
ומבחוץ. אין כוח יותר, התיאשתי מהכל. מה שעשיתי זה לזרום, בדרך
אחת או אחרת אני מוקפת חומות ואין סוף דרכים ורעיונות.
אבל כל מה שאני רואה באופק זה החושך השחור, אין דרך, אין אוויר
חנוקה ממחשבות רעות ומדמיונות מה היה אם? ומה יהיה? ולמה זה
ככה?.
תמיד חשבתי למה אני בעצם חושבת על דברים כאלה? למה אני כל כך
עיוורת? ולא יכולה להיות לי עמדה נכונה, למה אני חיבת ללכת
בסיבובים ותסבכיכים כדי להגיע למה שאני רוצה באמת?...
רציתי חופש, רציתי אותך... רציתי וזה היה רק דרך של מחשבה...
הכל נהיה אפור, הכל נהיה שחור, הכל כואב, הכל מתחנף, הכל סותם,
הכל נהיה אטום מבחוץ ומבפנים...
מה כבר רציתי?
מה כבר ביקשתי? אלה דרך מוצא אחת פשוטה וטובה ... ככה זה קרה
ככה זה היה נוצרה לי בעיה.

החיים די איכזבו אותי, ואני תקועה בהם כבר כמה חודשים בלי מעש,
בלי רצון המשך קיום ואני לא יודעת מה יותר מאכזב? האם זה שהוא
לא יודע כלום? או זה שאני ממשיכה כי אני רוצה אותו...? או
לנטוש אותו ולהשאיר ספקות? מה היה קורה אילו כן היתי אומרת לו
את זה...?