ביער עבות נח לו צייד, קשתו על גבו וחרבו שרועה לצדו.
מוכן אני למות לחש באנחה, ימיי ספורים ודרכי אבדה.
כבר שלושה ימים הנראים כנצח לא אכל ודרכו הביתה מיאנה להימצא
כל פרי שהביא לפיו מיד הפך לבוסר וכל חיות הבר אליו לא התקרבו.
הצייד המריר עמד ליפול על חרבו כשלפתע עמדה מולו דמות זעירה,
"את חייך אל תיקח כה במהרה" אמרה בצחקוק וסימנה לו לבוא. "אם
תלך איתי אמנם עוד סבל רב תעבור אך לבסוף חייך יינצלו" אמרה
היא בחיוך כובש. והוא מוקסם ומלא תקווה עקב ללא שאת אחרי
הנימפה. צעדו הם ביער וכל פעם שזה שאל את הנימפה עד מתי יהיה
עליו לשרך רגליו בייסורים זו הבטיחה לו במתיקות כי קרוב הוא.
שעות צעדו הם ביער והוא את כל כוחותיו כילה עד כי התמוטט. לפתע
היא עצרה, "שמעי נימפה כוחותיי כלו וכי ננוח ותתני לי פת
לסעוד?" שאל הצייד, וזו בתשובה והצביעה על שולחן ערוך שהיה מלא
עד לגדותיו במזון ריחני ומשובח והוא במרחק עשרים צעד בלבד מן
הצייד. מייד אזר הצייד כוח ממקורות בלתי ידועים וזחל לשולחן
מדי פעם מרים בסבל את ראשו, אך כל פעם שעשה זאת לשולחן לא
התקרב וכי חשב כי הוא מבולבל כי גסס מרעב והמשיך ללא לאות,
אולי איטי הוא, אולי עכשיו יגיע לבסוף. אך נסיונותיו עלו בתוהו
והוא נשאר על האדמה גוסס ואז היא הופיעה לידו פניה מלאות סיפוק
ולעג. עתה הבין הצייד כי רומה וידע שלשולחן אין הוא יגיע. צער
עלה בו שלו נפל על חרבו, תחילה רצה לנקום בנימפה ולנסות להורגה
בשארית כוחותיו אך אז לפני שמת חייך חיוך מעוות ואמר
"אשמתי זו הייתה, הרי ידעתי שאין לבטוח בנימפה".