בבית שממול, זה שתמיד שומעים בו את כל הצלחות נשברות...
אני שואלת את אמא מה זה, אז היא אומרת שזה בטח כי הם משפצים
שם. אף פעם לא האמנתי לה, כי אחר כך תמיד שומעים שהאיש הגדול
דופק צרחה והדלת נטרקת, ורואים את הילדה הקטנה רצה, ואחריה יש
את האיש גדול, שתמיד פחדתי ממנו כי הוא לבש גופיה שתמיד היה לה
ריח כמו של ארטישוק. תמיד אחר כך מיכלי באה לשחק איתי ויש לה
כחול בידיים, ואיפה שהמורה אומרת שזה לא יפה להגיד. וכשאני
שואלת אותה מה זה היא אומרת שאבא רק רצה לשחק ולא התכוון.
אז הבית הזה כבר עומד ריק שנים, והריח שלו אותו ריח של ארטישוק
וסיגריות.
ומיכלי כבר לא באה לשחק איתי.
אמא אומרת שלקחו אותה למקום יותר טוב, ושלקחו את האבא למקום
שיש בו אנשים שעושים דברים רעים, ושעכשיו מנסים לסדר אותו.
שמעתי פעם בטלויזיה שקוראים לזה בית משוגעים, אבל אמא אמרה שזה
לא ככה.
זה לא כיף בלי מיכלי. אולי ירשו לי ללכת פעם למשפחה החדשה
שלה.
באמת שאני מקנאת בה, כי יש לה עכשיו אחים חדשים, היא כבר לא
מריחה כמו ארטישוק והיא כבר לא בוכה הרבה כמו פעם.
היא עכשיו יכולה לקנות הרבה דברים.
אולי אפילו היא תקנה בובת דימיונות, כמו שלי.
יקראו לה מיכלי, על שם של הבובה שלי!