נפגשנו, זה היה מין רגע של דימיון,
נתת לי הכל - את תחושת הדימיון, האשליה.
לא אמרת כלום, אבל נתת את הסיפוק.
לא ידעתי כלום כי האמנתי בך.
הכל היה נראה ברור, הכל היה נראה הזוי.
ידעתי שאני מאוהבת בך ואתה ידעת את הדבר.
לא סתם אמרת לחברך שאני מושכת אותך,
לא סתם נתת לי רמזים שאתה רוצה אותי.
הכל היה מושלם, הכל היה קיים. ובין שבוע הכל נעלם.
הלכת אליה, כאילו אני לא קיימת...
הלכת אליה, כאילו היא הנהדרת. מה השתנה בין שבוע?
מה קרה בשבוע אחד?
התלהבת ממנה אך לא אהבת אותה, ראו את זה בעיניך.
אני כבר לא הייתי שלך.
התעלמת ממני, כאילו אני סתם איזו אחת.
מי אני בכלל? מה שהיה בינינו אינו נחשב, כבר לא קיים.
כל מה שנתת לי להרגיש לא היה, לקחת לי הכל את האושר,
רגעי השמחה, רגעי האהבה. לעומתי שנתתי לך אותי.
הכל היה נראה מואר ובין שבוע כל הפך לשחור.
ורגעי האור נעלמו להם, ככה פתאום. חייתי בלי אושר ורק האכזבה
בתוכי.
לקחת את נשמתי, לקחת את אהבתי, את אמונתי, את ביטחוני ואת
רגשותי.
הכל נעלם בין שבוע. הכל נקבר בשבוע.
והקרע שעשית לי היה ענק מדי בשביל שתבין אותו...