טיפות הגשם מתדפקות על חלוני שעה שפניי מוארות באור החיוור של
צג המחשב. אני בוהה בך.
זהו היום השלישי שאני מבלה בבית. נזדעקתי למשמע הרעם הראשון,
אף על פי שכעת אני נזכרת בבירור בקולו של השדרן ברדיו, שדיבר
על 4-3 מעלות בצפון בשעות הערב. זוכרת אני שגם פקפקתי בו,
לאורן של קרני השמש שפלחו את שמי הבוקר, וגרמו לי להצטער
שדווקא בימים כאלו אני נמצאת בחופשת מחלה.
אני הולכת עוד יותר רחוק בזכרוני, ונזכרת בך. ארבעה חודשים
יותר רחוק, אני חושבת. אני צועדת שוב על החול הרך בגופיה
השחורה ההדוקה שאבדה לי מזמן, והמכנס השחור שלי שלא אהבת בגלל
איך שהוא יושב (עלייך) ומביטה שוב באותן העיניים הגדולות
שפערת אליי. באותו הרגע הפניתי את ראשי באלגנטיות, אך אם הייתי
יודעת כיצד העיניינים יתגלגלו, הייתי דואגת לנצל כל הזדמנות
שיש לי להביט בך.
הבזקי הברקים מחזירים אותי אחורה, אל אותו לילה קסום בו הירח
השתקף בעינייך כששכבת מתחתיי. באותם הבזקים נשקפות לי השעות
שחלפו כששכבתי לצידך. היה הדבר קצר כל כך, שבאותה המידה יכולתי
לדמות כי חלף רק רגע אחד בלבד, ואם היה בידי לחזור ולהקפיאו
באותו מצב, הייתי עושה זאת תיכף ומיד.
הייתי מוכנה לקפוא כפסל לנצח, כל עוד ידעתי שתהיה אתה הפסל
שינוח לצידי.
הגשם נחלש, ודבר-מה בחוץ קורא לי לבוא אליו. הרוח אולי. כעת
רגלי היחפות מלטפות את הדשא הרטוב, בדיוק כמו שהגלים ליטפו את
המזח וידך ליטפה את גבי. הפעם לא ייחסתי לרעם כל משמעות, גם לא
כשטיפות הגשם החלו מצליפות בי. לא הרגשתי אותן באותו הרגע
כיוון שחשתי אותך, מעטה החום לגופי. אך התפוגגת תוך שניות
ספורות.
הטמפרטורה ירדה עוד כמה מעלות וכעת עמדתי לבדי בגופיה ותחתון
שחור, ניצבת בחושך אל מול טיפות המים הקפואות שהוטחו בגופי
והשאירו בו כוויות קור קטנות, ממש כמו המילים שהטחת בי אתה.
באותו הלילה מצאתי את עצמי שתולה על מקומי. האבן בה פיסלת אותי
מסרבת להישבר, למרות שנשבעתי שכבר הצלחתי להיחלץ ממנה.
הרבה אנשים כבר חלפו על פני, אך אף אחד מהם לא אחז בפטיש
הנכון, זה שנועד לשחרר אותי לחופשי מהכלא אליו נכנסתי בעיניים
קשורות. כן, דמותי עדיין עומדת שם, מסותתת באבן, מחכה שאתה,
האוחז בפטיש היחיד בעולם כולו המסוגל לנפץ כוח כל כך חזק, תבוא
ותשחרר אותי אל העולם הגדול, כיוון שעכשיו, גם אם תתייצב לידי
ותיקפא, תעשה זאת בתנוחה בה עזבת אותי לנצח.