New Stage - Go To Main Page

עת הזמיר
/
לעזוב את ירושלים

היו לי יומיים מוזרים נורא. זה מסוג הימים שצריך לשבת על
האסלה, לנעול את הדלת פעמיים ולא לפתוח אפילו אם מאיימים
לפרוץ.

אז קודם רבנו. רבנו על כלום, על שטויות רגעיות, חסרות טעם.
כנראה שהיו הרבה כאלה, כי רבנו הרבה. רבנו כואב, עם בכי על
השטיח בכפיפה מוסלמית כמעט ועם ישיבה בשני מושבים נפרדים
באוטובוס. אחר כך, כשסיימנו לריב, הוא נהיה מאובן. הוא בהה לי
בחלל, מעיף בי מדי פעם מבט חסר עניין. הוא הצטמק לעובר כאוב
והוטל בודד בין הסדינים מכוסי הפרחים האדומים. יש שבטים בעולם
שיש להם רק שתי מלים לצבעים: לבן ושחור. כל שאר הצבעים נופלים
בהכרח באחת מהקטגוריות הללו.

הפרחים על הסדינים שלנו היו שחורים. הם התייפחו בהביטם בבייגלה
הקטן והמצומק שנאחז בהם ובכה. בסוף גם אני התחלתי לבכות.
ובכיתי חזק, עצוב. בכיתי על כל הדברים שיכולתי להעלות ממעמקי
התודעה שלי. זה היה קל בצורה מפתיעה. בכל דבר הסתתרה פיסת כאב
עצמאית, שהתקיימה בלי הקשר ובלי אהדה לשאר האירוע.

יום ראשון בערב הם הקרינו ברצף (אני מבקשת להדגיש את המילה
ברצף - להמחשת האכזריות) את "לעזוב את לאס וגאס" ו"הפסנתר".
ברצף. כל כך כואב לי תמיד על הזונה הזאת. לא מרחמת בכלל על
השיכור משום מה, למרות שהוא זה שאיבד את האישה והילדים והחיים.
עליה כואב לי. כל הבעת פנים שלה קורעת אותי מבפנים, ואני פשוט
כל כך מבינה למה היא לא עושה הסבה לעיצוב שיער. כל הישות שלה
ספוגה כבר באופל הזה, בהיעדר מוצא הזה, היא פשוט לא יודעת איך
לחיות אחרת.

אני תכננתי להיות פעם כוכבת רוק. ממש ככה. לא חלמתי, לא
קיוויתי, תכננתי. היה לי תרשים זרימה וכסף מוכנים - והאופל עצר
אותי. זה באמת נשמע נורא נורא מגניב - ההערצה, העושר, העולם
הפתוח כמו מפה טופוגרפית. אבל הכל כרוך באופל. אופל, חשכה
ואבדון. כל הקיום הרגעי שלנו סתמי כל כך אם לא נטבול אותו באור
ולו לשנייה, ולו בטיפה. והאור, הרי, מגמד הכל, מרגע שטעמת
אותו. נרדמתי עם פסקול "הפסנתר" ברקע, שהוא, בעצם, טיפות מים
גלומות בתווים וגלים נשפכים מהרמוניה.

למחרת קמתי והלכתי לאוניברסיטה. כבר בדרך ראיתי שהכל שונה.
השמש זרחה אחרת והעצים נראו לי ערומים מתמיד ומאושרים איכשהו.
אפפה אותי כל היום הרגשה שלא ידעתי למצוא לה שם. כמיהה
לגעגועים או נהירה למרחק... ירושלים התפרסה מולי, קסומה ושקטה,
כתמי אור מרצדים על גגות הבתים ומגדל דוד. הכל לבש גוון
אפור-צהבהב שהיה נעים לי משום מה. הכל היה איטי ורגוע אבל
נרגש, כמו נחל קטן וצר שזורם בין אבנים עגלגלות ורטובות אל עבר
בית כפרי עם נדנדה בחוץ.
למומינים היה אחד כזה, בסוף נובמבר, ובשום שלב לא יכלו להגדיר
אם זה נחל או נהר קטן.
אני בעד נחל. יש לו יותר נוכחות.

מול אחד מאולמי ההרצאות שלנו, ממש מצדו השני של עמק שדרכו עובר
כביש, יש מנזר. אולי זאת סתם כנסייה, אבל יותר נחמד לי לחשוב
שזה מנזר. הוא נראה כמו טירה של מלכים צרפתיים אפרוריים מסוף
ימי הביניים. מין פיליפ החמישי שכזה. הוא מנגן מדי פעם בכל
פעמוניו, הענבל הולם בכבדות בדפנות, נותן שם לכל הכמיהה העצובה
של כל אחד מהמייחלים לחסדו. אבל מסביבו ובהתפרש על כל מורד ההר
בראשו הוא עומד, ישנו כר דשא עצום, מכוסה עצים נמוכים ועגלגלים
שנראים כמו כבשים שאמורים לספור לפני השינה. כל הקומפוזיציה
נראית כמו רקע לציור של בת שבע עושה אמבטיה או מאריה הקדושה
עושה לישו אמבטיה או עוד מישהו עושה אמבטיה.

ישבתי על כסא פלסטיק שחור וקצת מאובק והסתכלתי על כל היופי
הזה, נבלעת בתמימות שיש לעולם שלנו להציע.  באולם דיברנו על
סבל של אנשים, ובחוץ, הרי, לא היה שום סבל. סבל הוא פרי בחירה,
אם יורשה לי לומר. בחירה מודעת, אם יורשה לי לומר. וממילא,
יורשה או לא יורשה, הרגע בו הרגשתי שוב בנעליים שלי, לא היה
בעת ההארה המטא-קיומית הזאת, אלא פשוט כשהוא התקשר בערב. לכו
תבינו בני אדם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/1/04 17:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עת הזמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה