הכלב חייך לעצמו,
"האדון מת" חשב וישב
והתעלם מאדונו.
אין יותר שריקות, ובטח, מבלי חיי פקודות,
ישב וקשקש בזנב.
מצד השני כמובן,
האדון
שוכב לו על רצפת ביתו
שוכב וגוסס,
" כל חיי גידלתי הכלב, ועכשיו
אפילו לנבוח לשכנים אינו, ולהציל נפשתי
מידי מוות, אין הוא מותרד מהיותי בפתח
העולם הבא, ארור הוא, בן כלב זה".
-
עברו כמה ימים והלילות השקטים,
והכלב רעב נהייה,
אדונו התפגר - נשאר באותה תנוחה מוזרה,
והכלב חושב..."טיפש אני, אידיוט גמור,
הייתי צריך להיות נאמן לאדוני, עכשיו
אין אדם שידאג ויטפל, זהו זה
אוי לי מר גורלי."
אירוני, מצחיק אפילו השעמום התפוגג,
האדון התפגר לו מהר,
והכלב, ובכן, אחריו לא מאחר.
|