היא עומדת כל ערב מול הראי הגדול שבאמבטיה, מסיטה את אדי  המים
מהמראה ומסתכלת על גופה.
לא מאמינה למראה עיניה - האם זו היא? באמת?
איך היא הגיעה למצב הזה שהיא לא יודעת מה אמת ומה בדיה. היא
רוצה להסתתר, לברוח, לא לשמוע, לראות, להרגיש, לא לבכות יותר.
היא מסתכלת על גופה ומנסה לעכל את המראות, הרגשות והדמעות שכבר
עומדות בזווית עיניה.
היא מנסה, זה לא שהיא לגמרי ויתרה, היא נותנת לכל יום צ'אנס
חדש וכל יום מתאכזבת מחדש ונמאס לה לחיות באשליות שאולי יהיה
טוב, נמאס לה לחיות בעולם של אולי ולא - בטוח, שאין ביטוח
מושלם לחיים טובים והלוואי שהיה.
היא פוחדת לבכות כי ההורים בסלון רואים טלויזיה ואין להם מושג
מה קורה והיא לא רוצה שיראו אותה עם עיניים אדומות. וכמה שכולם
מעודדים אותה ואומרים לה "את יפה" "את חתיכה" - הכל מילים,
מילים יפות בלי כיסוי, בלי ביטוח. היא סיר ללא מכסה.
חושבת איך החיים זורמים להם כמו נהר בזרמו, מגיע לים, היא
עומדת על הגדה ומחכה ומחכה, מפחדת לקפוץ, מפחדת שהמים יהיו
קרים או מלוחים. והיא מחכה שמשהו יבוא ויסחוף אותה והאי תוכל
לעוף מעל המים ולא בתוכם.
והכל קורה במבט אחד חטוף בראי, על הגוף שהשמין מרוב מאכל,
הפנים שמרוב דמעות התקמטו, הלב שמרוב שיברון כבר הפך לאבן
והנשמה מרוב נסיון כבר אבד לה כוחה.
והכל במבט חטוף, כבר יכולה לראות את חייה כנגדה עוברים במהירות
וכבר יודעת מה יקרה. הגוף יגדל יתפתח, ישתנה, אך הנפש עוד תשאר
צעירה ופגיעה.
עם השנים הכל יפול, יתפורר ותשאר גופה מול הראי. שתסיט את אדי
המים מעל המראה ותראה את גופה משתקף בה. גוף זקן שעבר זמנו,
גוף עייף שנגמר כוחו, גוף עצוב, מקומט, מרופט.
הכל באותו רגע, אותה שנייה, אותה מאית שהכל ברור. הכל ידוע
בהיר איך לא חשבה על זה קודם?!
היא מתלבשת מברקת שערה, שוכבת במיטה ועוצמת עיניה. וחולמת
וחולמת ולעולם לא התעוררה, נפש שלווה כמו מלאך בשמיים אך היא
עוד במיטה. רק עוד רגע, רגע קטן הכל ברור, בהיר.
לא צריך אף אחד, לא צריך נהר או רוח צריך לישון כמו שהיא
עכשיו, לא להתעורר, להמשיך לישון.
להתעלם מהגשם שבחוץ להתעלם מהוילון המתנפנף ברוח, כי ברגע אחד
קטן במבט חטוף באמבטיה, הכל היה ברור.