איפה הוא המקום בו נגמרת השגרה ומתחיל הייאוש?
ואיפה אני? ולאן אני הולך?
בתוך כל השגרה איבדתי את עצמי, הפכתי לחיית השדה.
אין רצונות - רק אינסטינקטים, ללא חלומות- רק הרגלים...
וכבר אין בי מאווים, לא לאושר, לא לעושר, לא לאהבה, רק להתנתק,
נוח, לנטוש הכל ולהירדם, להיאנח בעצב...
ואיה אבדתי? האם איבדתי את עצמי לחיי? ואם כך הוא, היש מוצא?
ומה היא? ומה עושים? אף אחד לא לימד אותי לחיות!!!
ואסור, אסור להתייאש, רק להמשיך, לדחוף קדימה, להיות הכי טוב
במה שרק אפשר. להיראות מלא ולהסתיר את הריק. אולי עוד יבוא
המילוי, עוד תבוא תשובה לכל השאלות.
והתקווה נמהלת בייאוש, וביחד הם יוצרים רק ריקנות, מה שמוכיח
שפלוס ומינוס יוצרים ביחד תמיד אפס. וחוקי המתמטיקה מיושמים
בחיי בצורתם השלמה ביותר, ואין לי מושג מה כתבתי, ומה זה אומר,

רק שזה אומר שאני כבר לא אני, וכשאני לא אני, אז מי אני?!