לרצות לעוף זה קיטשי וילדותי, אני יודעת אבל זה החלום שלי.
ולמה זה חלום? כי זה לעולם לא יתגשם.
לא כי זה לא אפשרית פיזית, אפילו אם היו מחברים לי כנפיים
ענקיות על הגב ופרופלור על הראש לא הייתי מעיזה לעוף.
למה? כי אני פחדנית.
אני מפחדת להשתחרר לגמרי ולהתנתק מהשורשים, ממה שמשאיר אותי
יציבה באויר, כי אם לא יהיה לי על מה להשען אני אפול וליפול זה
הדבר שבעצם הכי מפחיד אותי. יותר מג'וקים,יותר מגבהים, יותר
ממוות. או שאולי בעצם להרשות לעצמי ליפול זה מה שבאמת מפחיד
אותי, אני באמת לא יודעת. אני מסתכלת על השמיים מלמטה ואני
מרגישה כל כך חסרת משמעות, קטנה ועלובה ובאותו הרגע אני רוצה
לעוף מעל כולם, לקבל קצת פרספקטיבה שונה ואולי אז הכל יראה
אחרת.
אבל אני לא יכולה להיות מישהו יותר ממה שאני. אז מה הטעם
בלחלום? אני רק מכינה את עצמי לאכזבה. אני לא הראשונה שחולמת
חלומות שווא על לעוף וגם לא הראשונה שלפעמים לא סובלת את עצמה.
הכל כבר הומצא,את הכל כבר אמרו ואת כל השירים היפים כבר שרו
ואני רק מחפשת את הדרך המיוחדת שלי בתוך כל האמירות והשירים כי
אם הדרך היא לא שלי מה הטעם ללכת בה?
עדיף כבר לעוף.