יש הבדל עצום בין לטבוע,
לבין ליפול.

כשטובעים,
החושים מתחדדים,
אבל עם זאת, הכל נהיה רך.
לא רואים יותר את השמש,
אבל רואים אור אחר,
הרבה יותר מאיר ומחמם.
טביעה זה דבר איטי,
ונעים,
וטוב.

כשנופלים,
החושים מתערפלים,
אבל עם זאת הכל נהיה חד.
לא רואים את השמש.
לא רואים אור בכלל.
יש רק חושך.
קר.
מפחיד.
נפילה היא כל כך מהירה,
וכואבת,
ורעה.
רעה.

מסתכלת בשני העיגולים החומים-כהים האלה
כל כך קרובים אלי.
אני טובעת בים הזה שבתוך עיניך.
מרחוק הוא נראה כל כך קטן,
אבל פה, עכשיו,
הוא ענק. אני כבר לא רואה את האופק.

טובעת בתוך הנשיקה שלך.
בשפתיים הרכות,
בחום גופך.
טובעת.

טובעת במילים שלך,
שבעצם לא אומרות כל כך הרבה.
אבל הן מכוונות אלי.
אלי ולא אל אף אחת אחרת.

אבל פתאום הים הזה,
שהיה כולו שלי,
מתרחק.
הנשיקה בורחת.
אני כבר לא שומעת מילים.

הים כבר לגמרי נעלם,
וכל מה שאני רואה זה האופק.
אופק ריק וקר.
אופק מפחיד, שאני כל כך שונאת.

מחפשת משהו ממך.
משהו לטבוע בו שוב.
אבל אני נופלת,
נפילה כל כך מהירה...

מחכה שתבוא לתפוס אותי למטה,
שאוכל לטבוע בך שוב.