"מתי אתה חושב שהם יפסיקו?" שאל איש אפור שיער שעמד מול חלון
הראווה.
"אה. מתישהו הם יהיו חייבים, שום דבר לא ממשיך לנצח." ענה האיש
שכרגע קיבל תספורת, כבר מזמן שהוא לא קיבל אחת הגונה.
"מדהים שהוא מחזיק מעמד." המשיך אפור השיער.
"לא כל כך מדהים, איזו ברירה יש לו חוץ מלהחזיק מעמד?"
"אני מניח שאתה צודק..."
"ברור שאני צודק."
הספר, שבדרך כלל נמנע בשיחות חולין, פתח את פיו.
"הוא דווקא היה לקוח טוב."
"מה?!" אמר האיש שאותו סיפר ולחץ על מכשיר השמיעה שבאוזנו.
"לקוח טוב!" צעק לו הספר באוזן "רצה תספורת כל איזה שבועיים,
אף פעם לא התלונן, תמיד השאיר טיפ."
אף אחד לא אמר כלום.
"אתה חושב שיש לו אישה? ילדים?" אמר הזקן ליד החלון.
"לא, הוא יותר מידי צעיר כדי להקים משפחה." ענה הספר.
הזקן שליד החלון מילא לעצמו עוד כוס קפה מהחדר האחורי וחזר
לעמוד במקומו הקבוע.
"חיות..." הוא מלמל לעצמו.
"מי?" שאל בקול חזק הזקן שכרגע קיבל טיפול בקצוות השיער שנחו
על אוזנו, הוא חשב לעצמו האם אדם עם כל כך מעט שיערות כמוהו
צריך בכלל ללכת לספר.
"אני מניח שכולם - המכים והמוכים."
"טוב... זאת דרך אחת להגיד את זה." אמר הספר.
"להגיד מה?" צעק הזקן בכיסא.
"לפנות לקורבן כמוכה."
"זה מה שהוא, לא?"
שוב שתיקה נפלה במספרה.
"אבל אני אגיד לכם מה העניין" אמר האיש ליד החלון, לקח הפסקה
כדי ללגום מהקפה והמשיך "העניין הוא שאתה אף פעם לא יכול
לדעת."
"לדעת מה?" ענה האיש שכרגע קיבל מסג' עם מגבת חמה לקראת
הגילוח.
"אם זה מגיע לו או לא." שתיקה. "למרות שאתה יכול להגיד שדבר
כזה לא מגיע לאף אחד." הוא בהה בקפה.
"תשמע חביבי... זה עצוב, אבל נכון." אמר הספר.
"מה נכון?"
"זה שהדברים לא תמיד קורים בגלל משהו, לא תמיד יש סיבה." לרגע
הוא הפסיק לגלח את הזקן והתבונן בחלון הראווה, הקצף שעל להב
הסכין אותה החזיק טפטף על ידו ואז נפל על נעל העור השחורה
שלו.
"לעזאזל..." הוא מלמל.
"זה רק קצף." אמר אפור השיער שליד החלון.
"לעזאזל בכל מקרה!" הוא הלך לקצה השני של המספרה וניגב את הנעל
עם מגבת חדשה.
האיש שקיבל את התספורת הסתכל במראה על המפרצים שבראשו ואמר "אם
תשאלו אותי, זאת לא הדרך לראות את זה, כולם חוטאים בשלב זה או
אחר, לכן לכולם מגיע להיענש באיזושהי צורה. לבחור שבחוץ מגיעה
כל מכה שהוא מקבל. להגיד אחרת זה בעצם להגיד שהוא מושלם."

                                     

הדממה חזרה אל יושבי המספרה. השמש הציצה מבעד לעננים.
"אתם חושבים שהחום יאט אותם?" אמר האיש ליד החלון.
"יאט את מי?"
"את המכים! את המכים!" צרח הספר לאוזני הזקן. ענן של טלק ערפל
אותו.
"נראה לי," אמר הזקן וניקה את פלומות השיער מכתפיו "החום בדרך
כלל מעייף אנשים. השמש מחלישה את הכול."
גבר צעיר נכנס למספרה. הפעמון שעל הדלת צלצל בנוסטלגיות
ברורה.
"אני עובד רק על הזמנות." אמר הספר בלי להסתובב אל הבחור.
"אבל אני חייב תספורת," אמר הבחור "אני מוכן לחכות."
הזקן שליד החלון צחק ופנה אליו "יש מקום בקצה הרחוב שצריך
תעסוקה, כדאי לך לבדוק."
הנער הביט בחבורת הזקנים ועזב בשקט.
"מישהו קרא היום את העיתון?" אמר הזקן שסיים להסתפר והוריד
מעצמו את החלוק הישן.
"קצת..." ענו הספר ואפור השיער יחד.
ועם זה האיש שליד החלון אסף את חפציו ואיחל לשניהם לילה טוב.
הוא יצא מהדלת והתקרב לכיוון חבורת המכים, למרות שהיה אמור
לפנות לכיוון השני. הוא התקרב מצד שמאל ועצר לשאול איך מגיעים
למסעדה הקרובה ביותר.
המוכה, כרגע מכוסה כולו בדם, הרים את הראש והצביע לכיוון
פאפאגיו, מסעדה מוכרת.
"האמת שאני מחפש מקום יותר שקט, אם אתם מבינים למה אני
מתכוון."
כל המכים הפסיקו שוב. המוכה כבר לא הצליח להרים את הראש.
אחד המכים המליץ "עוד שתי רחובות בצד ימין יש את פוליקה."
"אחלה דגים." מלמל המוכה בין שלולית הדם והאספלט.
"תודה רבה."
האיש סיים את הקפה, מחץ את כוס הקלקר והמשיך ללכת במורד הרחוב.