הדממה חזרה אל יושבי המספרה. השמש הציצה מבעד לעננים.
"אתם חושבים שהחום יאט אותם?" אמר האיש ליד החלון.
"יאט את מי?"
"את המכים! את המכים!" צרח הספר לאוזני הזקן. ענן של טלק ערפל
אותו.
"נראה לי," אמר הזקן וניקה את פלומות השיער מכתפיו "החום בדרך
כלל מעייף אנשים. השמש מחלישה את הכול."
גבר צעיר נכנס למספרה. הפעמון שעל הדלת צלצל בנוסטלגיות
ברורה.
"אני עובד רק על הזמנות." אמר הספר בלי להסתובב אל הבחור.
"אבל אני חייב תספורת," אמר הבחור "אני מוכן לחכות."
הזקן שליד החלון צחק ופנה אליו "יש מקום בקצה הרחוב שצריך
תעסוקה, כדאי לך לבדוק."
הנער הביט בחבורת הזקנים ועזב בשקט.
"מישהו קרא היום את העיתון?" אמר הזקן שסיים להסתפר והוריד
מעצמו את החלוק הישן.
"קצת..." ענו הספר ואפור השיער יחד.
ועם זה האיש שליד החלון אסף את חפציו ואיחל לשניהם לילה טוב.
הוא יצא מהדלת והתקרב לכיוון חבורת המכים, למרות שהיה אמור
לפנות לכיוון השני. הוא התקרב מצד שמאל ועצר לשאול איך מגיעים
למסעדה הקרובה ביותר.
המוכה, כרגע מכוסה כולו בדם, הרים את הראש והצביע לכיוון
פאפאגיו, מסעדה מוכרת.
"האמת שאני מחפש מקום יותר שקט, אם אתם מבינים למה אני
מתכוון."
כל המכים הפסיקו שוב. המוכה כבר לא הצליח להרים את הראש.
אחד המכים המליץ "עוד שתי רחובות בצד ימין יש את פוליקה."
"אחלה דגים." מלמל המוכה בין שלולית הדם והאספלט.
"תודה רבה."
האיש סיים את הקפה, מחץ את כוס הקלקר והמשיך ללכת במורד הרחוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.