אתה יודע?

לפעמים, כשאף אחד לא רואה,
אני נשברת
לאלפי .ר.ס.י.ס.י.ם.
ואז, ממהרת להתאגר לאני.

יש לך מילים, יפות כל כך
שכשהן מתנגנות החוצה
הן כמעט מכאיבות.

המשפטים שלך, הם מעטפה
בצבע תכלת,
כזאת שמריחה כמו חוצלארץ,
שאומרת:
"אני לא באמת כאן".

רק הנשימות שלך,
מזכירות לי שאתה בעצם באמת.
ורק לעיתים מתפוגג,
כשאף אחד לא רואה.

אני מסתתרת באלבום של תמונות
של
ילדות
אולי
שחורלבן
של פעם.
מתחבאת מאחורי כתפיים סמכותיות
וחיוכים קמוצים.

תמצא
אותי
בבקשה.

כדי שאוכל להישבר
בפעם האחרונה.
ולא להתאגר,
רק להישאר פזורה על הרצפה
זורחת מאושר.