התחיל איפשהו, המשיך ונגמר בכל מיני תקופות. מוקדש לשני
אנשים. תודה

אווירה מתכתית של אבק נטוש.
תעזור לי להפסיק להתעסק בעצמי.

"כתבתי לך שיר אתמול".
"על מה?"
"עלייך, ועל עננים וגשם".
"אבל אני רק קיץ".
"ואני רק מפר חוקים".
"אז תגיד לי שאתה אוהב אותי"
"-"
"אז למה אתה כותב עליי שירים?"
"כי את כל כך יפה שאת צוחקת, בייחוד בגשם".

היא לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה שלה, ונותנת לעשן לצאת מהפה
שלה בדרכו שלו.
פנסי מכוניות מסנוורים אותה, היא חוצה את הכביש בעיוורון
מסויים, ההכרה שלה לא שלמה.
הגשם של הבוקר מרטיב אותה, מאיים להשכיב אותה במיטה לכמה ימים
על תה ואקמול.
היא לא מפחדת מהאיומים של הגשם, היא כבר למדה שהיא יותר חזקה
ממנו.
היא מדמיינת שמעבר החצייה הוא זברה, וצוחקת לעצמה.
הוא עומד שם, נשען על עמוד עם מעיל שחור ושיער חום מבולגן
וארוך והביט בה.
היא הביטה בו בחזרה והסמיקה באשמה
הוא ראה שהיא צוחקת ממעבר החצייה.
העיניים שלה עולות למעלה, ופוגשות את העיניים שלו.
כל הטשטוש האלכוהולי והצבעים מתערבלים לפוקוס מדויק של העיניים
שלו.
היא נעצרת.
עומדת מולו בלי להגיד מילה.
מחכה.
הוא חייך אליה חצי חיוך, התקרב אליה ולקח את ידה בידו.

"ג'ימי הנדריקס או ביטלס?"
"דיפ פרפל".
"לא בא לי גיטרות".
"אז למה הצעת ג'ימי?"
"לא יודעת, בשבילך"
"פרס ניחומים על המרס שדפקת לי?"
"לא, פרס כי אתה פה".
"פינק פלויד".

לאהוב, זה להיקשר.
קשר הדוק וכואב, שעושה נמק ביד, וחותך אותה בעוצמה עדינה.
תחושה של רדימות מסויימת בכל הגוף.
חשמל מסנוור כל כך.
והמון ידיים, וחום, ושפתיים.
רק להביט.

הם התיישבו בפאב עם מוזיקת ג'אז נוראית.
ניסיון לאפלוליות של סרטים אמריקאים.
היא שבויה שלו.
שניהם ידעו את זה.
והוא מדבר, והיא מביטה על השפתיים שלו מהגות את המילים,
והמשפטים שיוצאים מהפה שלו הם כמו חוטים לבנים וסגולים והם
עוטפים אותה בעדינות בחיבוקים רגועים.
והוא זוהר כל כך, והעיניים שלו נוצצות.
ושהיא מדברת, הוא שותה מהבירה שלו, ומסתכל על כפות הידיים שלה,

שאוחזות באוויר בתיאורים של מיקרים שקרו, או לא קרו.
והוא מנסה לדמיין את התחושה שהציפורניים שלה יעבירו בו כשילטפו
את הצוואר שלו שהוא ינשק אותה.
ושהוא מנשק אותה, היא לא מלטפת לו את הצוואר.
היא עומדת נטועה במקום.
והוא לא יודע, שהיא הפכה לשלולית של שעווה רותחת
ואינה יכולה להזיז דבר מלבד השפתיים והלשון שלה,
שעטופות בקסם מתקתק.

"אני רוצה שתיגע בי".
"ככה?"
"לא".
"ככה?"
"לא".
"אז איך?"
"ככה".

בלילה הוא חולם שהוא שט בים של בועות, מים סמיכים שעשויים
מבועות, ובכל בועה אוצרת בתוכה זיכרון, וכל פעם שהוא נוגע
בבועה היא מתפוצצת והזיכרון נעלם כלא היה.
והוא רוצה להגיע רחוק, אבל מפחד לאבד מהעבר.
וההווה שלו, מכריח אותו להשאר במקום.
וכשהוא מתעורר, היא לידו.
הוא נושם את השיער שלה, מעביר ליטוף עדין על הכתף החשופה שלה.
מסתובב לקיר, ונרדם.

הטעם שלו נשאר בפה שלה,
והיא מצחצחת שיניים בעצב, ומקללת את ההרגלים שלה,
שגורמים לה לאבד חושים ריגעיים שסוף סוף מוכנים להישאר ליותר
מרגע אחד.
מביטה במראה.
עיניים חומות מביטות בה בחזרה.
"נועה".
היא אומרת את שמה בקול רם.
היא רוצה להכיר את עצמה.
היא אינה הולכת לישון.
היא שותה קפה וצופה בתוכניות בוקר משעממות.
רק שיעבור הזמן.
כל שעה היא שישים דקות, היא מחשבת חישובים מתמטיים שמרכיבים
יממה.
חישובים מתמטיים שמרכיבים את נועה.
משוואות, ללא פיתרון.
עם פיתרון.
אינסוף, וכלום.
מספרים, תנועות, מחשבות, תמונות.
לסדר בשרשרת של חרוזים מבוגרים, שמסוגלים להבין.

"בכית".
"בגללך".
"מה? מה עשיתי?"
"אתה קיים".
"ואלו דמעות של אושר?"
"לא".
"של עצב?"
"לא".
"אז של מה?"
"של קיום".

אהבה זה המון לבן, כמו שמיכת פוך רכה ואינסופית שאפשר להתגלגל
בה שעות, אבל נורא קשה לעמוד.

זאת שמיכה שיודעת לחבק, להאכיל, ולנצח בששבש בארבע בבוקר.
זאת שמיכה על עיניים אינסופיות שצצות ונעלמות בעיתויים מוטעים
לחלוטין.
שלמות פגומה.
אהבה היא אוורירית, והיא נמסה כמו שוקולד חם.
היא שיער בלונדיני חלק שנגמר בקו ישר.
היא פעמונים שמצלצלים בשקט הניצחי של המדבר.

הם הלכו לים, למרות שהיה חורף.
והלכו יחפים.
למרות שהיה קר.
ודיברו.
למרות שלא היה על מה.
ואהבו.
למרות שלא ידעו איך.
ועברו עידנים שלמים, ותקופות חיים ארוכות, ואלפי דורות.
והם נתנו לקצף של הגלים להקפיא להם את כפות הרגליים.

היא ידעה שהוא לא יתקשר, אז היא התקשרה.
למרות שכללי המשחק מראים אחרת.
אם הוא מפר את החוקים, גם לה מותר.
והיו שתיקות, מביכות, ונחוצות.
והוא בא אליה.
והתיישב על המיטה בדממה, והסתכל על הדיסקים שלה, וחייך.
ואז לקח את הגיטרה שלה והתחיל לנגן.
שיר שכתב על הסתיו.
שיר שכתב שהיה בודד וקר.
היא הביטה בו, היא הרגישה אותו, את האצבעות שלו
שאוחזות באקורדים,
ובמיתרים הרועדים.
וחמימות יפה עטפה אותה, והיא רק רצתה לעשות איתו אהבה,
ולהעביר את הצפורניים שלה על הצוואר שלו כאשר ינשק אותה.
אבל הוא לא נישק.
והיא לא ידעה שזה בגלל שאסר על עצמו להרגיש, והיא כבר חצתה את
הגבול.

"תפסיק להסתכל עליי ככה".
"איך?"
"במבט כזה שמאשים אותי במשהו שלא עשיתי".
"Cant help myself''
"נו, דיי..."
- חיוך -
"דיי כבר!!"

הם יצרו מוזיקה ביחד, בצלילים מיוחדים ואינסופיים, שלא התחילו
ולא נגמרו, אלא פשוט היו קיימים, והם ידעו מאיפה לקחת ואיפה
לשים.
והם ידעו לשבור את השיאים העצמיים שלהם.
ולקבוע לעצמם גגות חדשים.
ורק במוזיקה, היו ביחד באמת.
המציאות אפשרה להם רק מרחק של אלפי מילימטרים.
ואחד.
ועוד אחד.
וזה אף פעם לא היה זוגי מספיק.

אהבה זה טשטוש של השפתיים.
זה המבט הזה שלא עוזב גם שכבר מזמן עצם את העיניים.
זה סרט ורוד של עטיפת מתנה.
זה מתחיל במצח, גולש לחזה, ומתערבב בבטן.
זה להרגיש הכי נכון בעולם שמחככים את הראש בכתף החשופה.
זה שחם גם כשקר.

"כתבת לי עוד שיר?"
"לא".
"למה לא?"
"כי כבר עשית יותר מידי"
"מה הפעם...?!"
"גרמת לי לאהוב אותך.
והפעם.
באמת."