לעמנואל
רציתי להביא לך את החלום שלי
בו שכבת, ערום ומעוגל, על הרצפה הקרה בחדר שלי.
העיניים שלך היו עצומות מאי-פעם, וחשבת על חורף.
אך כשהגעתי, שכבת על רצפה של אחרת.
חשבתי שאולי נהיה כמו שני חתולים
נתכרבל, נתגלגל, נתעטף ונתכדרר האחד בשניה.
אני אפרום אחריך את כל הקשרים שבילגנת עם ציפורניך
בנאמנות ובסבלנות אין קץ,
אלך, עם זנב מונף, והעיניים שלי יספרו משחק.
אם רק תוכל, להגיע לי לקצות האצבעות,
ולגרום לי לחייך חיוך של שיכרון
אהיה שלך לנצח.
עכשיו, אחפש לי בפחים מזוהמים
אחר הוויה חדשה,
היא תצוץ בטח, בקרטון של חלב שהחמיץ
או בתוך קליפת בננה רקובה.
אקח אותה, אטהר אותה בציפורניי
אגרד כל טיפת חוסרטוהר שאראה (את אלה שלא אראה, אתן לרוח לקחת
איתה)
ואעשה ממנה משמעות.
אטמיע את המשמעות בתוכי
ואתאמץ להיות מאושרת.
לפעמים אני רוצה להתחבא מתחת לשטיח שלי,
לנזול בין הרווח שבמרצפות
ולחיות בחושך ובביטחון שתחושת הריצפה תמיד מעניקה לי
(היא מזכירה לי שאני עדיין כאן).
ואז, שתרצה לשכב שם, ולעצום את עיניך
אזכה לנגיעות ספורות בעורך החמים,
ואולי אצליח להבין למה אתה בכלל קיים.
אם אי פעם, תחליט שברצונך להיות דייג, חתול
או אפילו קופסאת קרטון ריקה.
אני מבטיחה להיספג איתך, לכל הוויה שרק תחשוק.
אולי ככה,
תנגן לתוכי
את חיי
בחזרה. |