אני מלאה מרוב כעס, מרוב עצב, מרוב געגוע ותסכול.
אני רוצה שנהיה יחד שוב אבל זה לא אפשרי. הוא לא פה, הוא אי
שם, מי יודע איפה?! אחרי קשר מדהים של שנתיים פלוס לא יכולתי
לראות את עצמי עם אף אחד אחר, רק איתו רציתי לחיות, רק איתו!
התאבלתי שנה שלמה על האובדן הנורא מכל, אובדן האדם שאהבתי מכל,
החבר הכי טוב שלי. יכולתי לספר לו הכל, הוא לא שפט אותי, הוא
היה שם בשבילי ברגעים הכי קשים ואני שם בשבילו. כשהתגלה אצל
אמא שלו הסרטן, והיא נפטרה 3 חודשים לאחר מכן, כשהוא בכה
בלילות, כשהוא הרגיש הכי רע שבעולם, אני פשוט הייתי שם בשבילו,
והוא בשבילי.
שנה שלמה שלא עשיתי כלום עם עצמי, לא יצאתי, לא ישנתי לילות
שלמים, עיני היו נפוחות ואדומות מרוב בכי, התפקוד היומיומי שלי
פשוט נפגע, זה היה נורא...
אני לא יכולה לומר שהתפקוד היומיומי שלי עכשיו הוא כמו שהוא
יכל להיות אם עדיין היינו יחד אבל אני לא מוצאת את הדרך
להתמודד עם המוות שלו, לא משנה כמה אני אומר שהמשכתי הלאה, וזה
כבר הפך להיות מעין חלק ברור בחיי, זה פשוט לא!
אני מרגישה כאילו חלק ממני חסר, נלקח, נעלם, כי הוא נלקח ביחד
איתו, הוא נקבר ביחד איתו, עמוק עמוק באדמה.

אני נזכרת בימים טובים איתו ועל הלחי זולגת עוד דמעה, אני
מתגעגעת אליו. אני רוצה להחזיר את הזמן אחורה, לחזור לאותו יום
אכזר שהוא נלקח ממני, הייתי משנה אותו. הלוואי וזה היה אפשרי,
הלוואי!

אז עברה שנה, ועברה עוד שנה, ואני עוד לבד, בלעדיו, בלי אף אחד
בעולם הזה.
ואני כותבת לו, אני שרה לו, אני מקדישה לו כל פרט קטן בחיי.
בין כל מילה אני חושבת עליו, אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש
שלי, מהלב שלי, מהחיים שלי!
פשוט לא מצליחה, לא משנה כמה אני אנסה...

ניסיתי להמשיך הלאה, באמת, יצאתי עם מישהו אחר, הרגשתי כאילו
אני בוגדת בו, כאילו כל מה שאי פעם הבטחנו אחד לשני התנפץ, אבל
בתוך תוכי ידעתי שזו לא בגידה, הרי הוא מת...
אני והבחור החדש,עמית, היינו יחד 8 חודשים, איכשהו תמיד ידעתי
שזה פשוט לא זה, הוא היה כל כך שונה, לא משתווה אליו, ואז
נפרדנו, כי סופסוף הגעתי להבנה שזה לא זה וזה גם אף פעם לא
יהיה זה.
באמת ניסיתי שזה ילך, זה לא הלך, עוד משהו ששבר לי את הלב.
אח"כ הכרתי את אורי, ואני לא יודעת אם אני אי פעם אוכל לומר
משהו רע עליו, אני סופסוף חשבתי שהצלחתי להתאהב מחדש ובאמת
לפתוח את הלב, להיקשר לבנאדם, לרצות להיות איתו כל הזמן, לחוש
את התסכול שבמרחק, לרצות להרגיש אותו מנשק אותי, מחבק אותי,
בתוכי, לישון איתו, לגור איתו, פשוט להיות איתו תמיד.
הרגשתי שאיכשהו בזכותו אני מצליחה להתגבר על המכשולים בחיים
שלי, על הקשיים בבית, על הקשיים בלימודים, על המוות הפתאומי
והנורא הזה שפקד את חיי. בזכותו הייתי מתעוררת בכל בוקר עם
חיוך על הפנים ורצון לחיות שוב.
הוא היה נקודת האור בתקופה העכורה הזו, הוא היה המפנה של חיי
בשנתיים האחרונות, הרגשתי שהכל ורוד, מושלם,חלום, ותמיד היה בי
מעין חוסר ביטחון, אולי כי הרגשתי שאני מתאהבת, שאני נפתחת
שוב, שאני מצליחה לקשור קשר חדש בחיי. היה לי מעין חשש כזה
מתחילת הקשר שלי איתו,שיסתובב לו איזה "סוויץ' " בראש והוא
יחליט שהוא עוזב אותי, וזה בדיוק מה שקרה.
הוא עזב אותי.
לפי מה שהוא אומר הוא עזב בגלל שהוא לא יכל להתמודד עם מה
שעובר עליי. "זה גדול עליי" הוא אומר לי ואני פשוט לא מאמינה,

מה גדול עליך?! מה?! אתה לא צריך להתמודד עם זה, אתה לא צריך
לחיות עם זה כל יום,אלא אני!
אני צריכה להסתכל לאבא שלי בעיניים אחרי כל מה שהוא עשה, אני
צריכה לחיות איתו באותו בית, אורי ידע טוב מאוד שנשארה לי
בסה"כ חצי שנה שאני מחויבת לגור בבית הזה, הוא ידע!
הוא ידע שאני מתמודדת עם זה רק כי הוא לצדי ואם הוא לא היה
לצדי אני פשוט הייתי שותקת שוב, אבל לא, הפעם אני דיברתי, הפעם
עשיתי עם זה משהו, עכשיו טוב לי בבית, עכשיו אנחנו לא רבים,
עכשיו אני ואמא חברות ואני ואבא מסתדרים טוב והכל נחמד לי פה,
אבל בפנים עמוק בלב, משהו אוכל אותי ומה שאוכל אותי זה הוא,
הסיבה לפרידה לא נשמעת לי סיבה מספיק אמיתית, נשמע לי כמו
תירוץ. החבר הכי טוב שלי אומר לי שהוא שמוק, והחברות שלי
אומרות לי שהוא מניאק, אבל אני לא יכולה לחשוב עליו דברים
רעים, פשוט לא.
הוא בחר לעזוב וכנראה שהיו לו סיבות מספיק טובות לעזוב, אבל
המשפט הזה, "זה גודל עליי, אני לא יכול להסתכל לאבא שלך
בעיניים אחרי מה שהוא עשה לך, אני לא אוכל לשבת אצלך בבית עם
אבא שלך באותו שולחן", פשוט לא עובד עליי, אני לא אוכלת את
החרטה הזו, אני חושבת שהוא עדיין אוהב את החברה שלו לשעבר,אני
בטוחה, לא רק חושבת, בטוחה!!! אני קוראת דברים שהוא כתב ולא
משנה מה הוא יאמר, שזה לא רלוונטי או שהוא לא כתב את זה עכשיו,
שזה ישן, פשוט לא! אני פשוט מרגישה שהוא לא אהב אותי באמת, כמו
שהוא אמר, שהוא אהב אותה ואוהב אותה, שהוא הסתכל לי בעיניים
וראה אותה, שהוא עשה איתי אהבה ודמיין אותה, שהוא חיבק אותי
והרגיש שהוא מחבק אותה, נישק אותי ודמיין שהוא מנשק אותה... זה
כואב לי!!!
אני נפתחתי לבנאדם, אני נתתי מעצמי, אני רציתי כל כך שזה יהיה
אמיתי... שזה יהיה כמו שהיה לי פעם, אבל שום דבר לא ישתווה
בחיים לאהבה הראשונה והמדהימה שהייתה לי, לא משנה כמה אני אנסה
וכמה אני אומר לעצמי שהתאהבתי ונפתחתי, שנקשרתי, כלום כלום
כלום כלום בחיים לא יהיה כמו גילי!
אני מנצלת את המעמד הזה להתנצל בפני שני אנשים חשובים בחיי
שהאמינו בטוב ליבם שאני אוהבת אותם באמת באמת באמת... ולא שלא
אהבתי, אהבתי, אבל לא כמו שרציתי.
עמית ואורי אני מצטערת, סליחה.
עמית אני מצטערת שפגעתי בך, לא התכוונתי, לא יכולתי לספר לך
כלום, לא יכולתי לשתף אותך בכלום, לא הרגשתי שאני יכולה לחלוק
אתך את הנושאים הרגישים ביותר בחיי, העדפתי שאני אהיה שם
בשבילך, שאני אהיה לצדך בטירונות, אימון מתקדם, קורס מ"כים..
ועברת את כולם בהצלחה ואני הכי גאה בך בעולם, אבל לא יכולתי
לאהוב אותך כמו שרציתי, כמו שאתה אהבת אותי, אני מקווה שתסלח
לי.
אורי, אני באמת רוצה להאמין שאהבתי אותך ושאני עדיין, אבל
כנראה שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולהודות באמת. סיפרתי לך את
הסודות הכי כמוסים שלי, שיתפתי אותך במכאובים הכי גדולים
שבחיים שלי, נתתי מעצמי בכדי שזה יהיה הכי אמיתי, כמו עם גילי,
אבל איכשהו זה אף פעם לא יהיה אותו דבר, אני מקווה שתסלח לי
ותבין אותי, לא עשיתי שום דבר בכוונה, ניסיתי באמת...
אהבתי אותך, כן, אהבתי ואתה יודע שכן, אבל אני לא יודעת להסביר
למה אף פעם לא יכולתי להיות כמו שרציתי להיות, %101 אתך...
פשוט לא!
סליחה עמית, סליחה אורי.

אני יודעת שזה נשמע קצת פתטי, אבל גילי, אני אוהבת אותך הכי
בעולם, אני מתגעגעת ומחכה ליום שנתאחד שוב.

ושוב סליחה!