התקדמתי עד לקצה הצוק,
הרוח איימה להפיל אותי
אבל לא פחדתי.
עצמתי את עיניי וחייכתי,
אני כבר לא פוחד.
פרשתי את ידיי לצדדים,
היום אני עוזב את העולם.
אל תבכו עליי חברים,
אל תמלאו את קברי בזרים, איני ראוי להם
לא לפרחים ולא לדמעותיכם.

מותי אינו ראוי יותר מחיי, שהיו עלובים
צבועים אתם, כל-כך צבועים, אתם והזרים שלכם
דמעות התנין לא ישטפו את העלבון
ריח הנוריות לא יכסה על הצחנה,
צחנת מותי וחיי.

אתם אוהבים את מותי יותר מאשר את חיי, אין טעם בכך
אין נחמה, אין חמלה.
נאספים כולכם, זאת שאני אוהב, אלה שהביאוני לעולם,
האנשים מכל תחנות חיי, באו לבכות את מותי.
ובחיי היכן הייתם כולכם?
לא אשמים אתם במותי, כמו שלא אשמים אתם בחיי
רק בצביעותכם אתם אשמים, רק בדמעותיכם המלוחות.

ועכשיו אלך לי לנוח.
שורשי העצים ורגבי האדמה יהיו לי לחברים,
האבן שמעליי תהיה לכם למזכרת.
ואני... אני אחכה לכם כאן, עד שתצטרפו אליי
וכשתגיעו לכאן אחכה לכם בידיים פרושות ואתן, שוב,
הזדמנות לצביעותכם ליפול לידיי כמוצאי שלל רב.