פתחתי את דלת הברזל, שפתאום הפכה כבדה מידי. דלת אוטומטית
כסופה נסגרה אחרי, לחצתי כמה פעמים על הכפתור של הקומה
התשיעית. ניצבתי מול מראה גדולה מידי הממוקמת במעלית. התבוננתי
בעצמי. קמטים חרצו בעורי, עיניי עייפות, שפתיי משוות מראה
עצוב.
פתאום נראתי לעצמי כל-כך זקנה.
פני נפלו, עורי התקמט, לחיי הצטמקו, אור פניי נעלם והפכתי חסרת
חיים ומלאת חיוורון. אני לא מצליחה להפריד, הגיל או הנפש?
מחפשת שבילי אור שנעלמו. נמוגה לתוך זכרונות... מתרפקת בעצב
לתוכם. אני עייפה.
לפעמים נדמה לי שעליי להתמסר לעצמי בלבד. לבנות הילת אש שתמיס
קרחונים סביבי... |
