יום/בית-קפה/פנים

בית קפה פינתי ובנאלי ביותר, מאוכלס במס' סביר של אנשים
שאוכלים ארוחת צהריים, או שותים קפה בנוחיות. (ברקע ממש חלש יש
מוזיקת רדיו).
השעה היא בסביבות 15:00 בצהריים.
נער ונערה יושבים לצידי שולחן.
הנער מצד ימין-מדליק סיגריה, הנערה מצד שמאל - כוס אייסקפה
מונחת על השולחן לצידה.
שניהם נראים "שינקינאים" תל-אביביים. שחומים. לשניהם יש תיקים
על הגב, או לצידם.
על השולחן מונחים בצורה לא-מסודרת שתי מסופי "כותרות" של
עיתוני -הבוקר (נראה כאילו הם קראו בהם ואז הניחם אותם בצד).
הנער טיפוס שמשתמש בהרבה תנועות גוף.
הנערה טיפוס יותר מופנם - היא נראית קצת לחוצה.
(מתחיל בהדלקת הסיגריה)

נער: נו איך?  מתרגשת? (תמיהה)
נערה: כן... מאוד! ואתה?
נער: לא...
(נערה מחייכת חיוך מאולץ.)
נער: מה את שותה?
נערה: אייס-קפה
נער: וניל?
נערה: לא ,רגיל, ואתה?
נער: אני לא צמא. את אוהבת את האייסקפה שלהם?! (מופתע)
נערה: לא הספקתי לטעום עדיין...
נער: נשבע לך, בארץ הזאת בחיים שלי לא יצא לי שטעמתי אייסקפה
כמו שצריך.
נערה: וואלה?
נער: לפני שנה... שתיתי אייסקפה באיזה בית קפה בחו"ל..הוא היה
משהו לא מהעולם הזה! נשבע לך... בארץ הזאת... יש לזה טעם של
זבל לעומת הזה שטעמתי שם!
(מתקדם לעבר הנערה כשאומר את המשפט האחרון)
(הנער נשען לאחור ולוקח עוד שכטה)
נער: ככה זה אצל הישראלים, שתדעי... כל מה שעושים - עושים
בחפיף...לא משקיעים לא כלום! אתמול קניתי אייסקפה פה בת"א,
האבקה של האייסקפה עוד נשארה בפנים!
נערה: באמת?! איכס... (קצת צוחקת - נשמע לה מוזר)
נער: והמוכר הבנזונה לא הסכים להחליף לי... (לוקח שכטה
מהסיגריה) אין אין אני שונא את המנטליות הישראלית המסריחה
הזאת!!!
(הנער מכבה את הסיגריה, ושולף עוד סיגריה מכיס חולצתו ושם אותה
בפה. הנערה בינתיים מסתכלת עליו קצת המומה. הנער מדליק את
הסיגריה.)
נער: רוצה גם אחת?
נערה: לא מעשנת...
נער: וואלה. למה לא?! (מדליק)
נערה: לא רוצה למות... (עם חיוך)
נער: גם אני לא... אבל מה אפשר לעשות... (מוציא עשן)
(נערה מחייכת חיוך מזוייף. לוקחת שלוק קטן מהאייסקפה.)
נער: טוב מתוקה, אז את באה?! (חצי חיוך, מנסה לגעת לה ביד)
נערה: לא לא... נו ,חכה עוד קצת, עוד מעט... (לוקחת את היד
אליה)
נער: את נראת קצת לחוצה... ("מודיע לה")
נערה: לא לחוצה... (מבהירה, מסתכלת לצדדים ושותה שלוק
מהאייסקפה)
נער: יופי! כי אין לך מה להיות לחוצה... תאמיני לי רק נהנים...
(חיוך)
נערה: לא זה לא קשור! אצל בנים זה ממש שונה... (שתיקה קצרה)
אבל אתה יודע מה... (החלטתי) אני שמחה שאני עושה את זה... כי
כבר הגיע הזמן! באמת... ואני לא מתחרטת... לא לא, אני אף פעם
לא מתחרטת על מה שאני עושה. (נדה בראשה)
נער: אז למה אנחנו מחכים?!
נערה: שיתקשרו...
(שתיקה)

ואז הפלאפון של הנערה מצלצל.
הנערה עונה לפלאפון שנראה מיושן... ה"מוטורולה" הישנים.
נערה: הלו? (מוציאה אוויר) מה המצב? כן אנחנו יושבים בבית-קפה
בת"א. כן... (מסתכלת על השעון. לא יודעת עדיין. כן... יאללה...
סאלמאת.
(מנתקת.)
נער: מי זה היה?
נערה: הוא...
(הנער מסתכל עליה בחיוך. הנערה שותה שלוק מהאייסקפה ופוזלת
לעברו של השומר בכניסה. נראה כאילו היא "בודקת אותו". הנער
לוקח עוד שכטה.)

נער: מה השעה?
נערה: (מסתכלת בשעון שעל ידה) שלוש ושתיים-עשרה דקות
נער: בואי... (בא לקום) אני רוצה... אני רוצה עכשיו לעשות את
זה
(מניח את ידו על ידה של הנערה. הנערה מוציאה אוויר מפיע מתוך
קצת ייאוש וקצת פחד ומפנה את ראשה לכיוון הסועדים, מסתכלת
עליהם, כאילו סורקת את השטח.)

נערה: תגיד... (אומרת כי היא מרגישה שהיא חייבת לשאול) זה
יכאב?
נער: כן, אז מה? את מתחרטת?
נערה: (חצי גיחוך)  נראה לך?! בוא עכשיו! (מרימה גבה אחת. היא
נכנסה לזה, קמה ממקומה)

קמים מהשולחן שלהם, צועקים (חזק עד צרידות)
הנערה אוחזת ביד במתג של פצצה, אישיותה ברגע הצעקה היא מופרעת
ושוברת את הביישנות שהייתה עד כה.

נערה: (בערבית - מבטא חזק לכל היושבים בבית הקפה) אילה וואחט
מינקום אטחרק  אאטל כולכום.
 
נער: ( קופץ על השולחן, בערבית - מבטא חזק) איטבח בי איל
יאהוד!!! אללה וואקבר!!!
נערה: אללה וואקבר!!!
(ברקע קולות הקהל המבוהל)

- פייד אאוט.
ואז שיר לסיום -" I'm I  Heaven"
בלאק ל-3 שניות ואז כתוביות.