אני נשטפת ונעלמת מהעולם באיטיות.

כששומעים על ילד שהתאבד, בדרך כלל הדבר הראשון שחושבים עליו
הוא איך בן אדם יכול להיות מסוגל לעשות דבר כזה? איך אפשר
פתאום ככה, לחתוך את קו החיים, לעזוב את המשפחה, את החברים, את
הנאות החיים? איך בן אדם יכול להיות כל כך אנוכי ולהשאיר את כל
האנשים שאהבו אותו שם מאחור? לפעמים הרגש היחיד שמחזיק אותך
מלעשות את זה, זה פחד. המממ, תלייה זה בטח כואב, סכינים ודם לא
ממש מתאים לי... ומה אם הכדורים לא יעבדו מספיק טוב?

ברגעים מסוימים שאתה חושב לעצמך - מה לעזאזל אני עושה כאן?

הייתי היום במין ערב מגמה. הידד. רואים שקופיות ושומעים איזה
אחד שרצה להיות ראש הממשלה או משהו ולא הצליח לו.  ישבתי שם,
באודיטוריום, והיה לי קשה לא לבכות. זה קורה לי בזמן האחרון.
הדמעות עולות בלי שום סיבה. בכי אמור לשחרר, אבל בכי מהסוג הזה
עושה את בדיוק ההפך. כובל ומכניס אותך אט אט יותר קרוב לחור
השחור, לעולם האפל. בכי של ייסורים.

כולם משתעממים שם, לא בדיוק מקשיבים להרצאה, ואני צופה.זה יכול
להיות שרק אני מרגישה ככה?
הרי כולם בשלב מסויים בחייהם הרגישו אי שייכות. לא יכול להיות
שרק אצלי זה כל כך קיצוני. אני צפיתי, והרגשתי את המחשבות של
אנשים אחרים צפות להם במרחב. כן, היא לוחשת לזאתי על זה
שהסוודר של מר ישראל לא בדיוק מתאים למכנסיים, הוא מת כבר לצאת
להשתין,עוד אחת כל הזמן מציצה הפלאפון שלה כדי לבדוק אם היא לא
הפסידה משהו מהשנייה וחצי האחרונה שהיא בדקה ואני? נאבדת
לגמרי. ממש מתמוססת.

אני חייבת לצאת מכאן. אני לא שייכת לעולם. אף אחד לא מבין
אותי..אוסף של משפטים שנשמעים כל כך בנאליים.

לפעמים באמת הייתי רוצה להיות כמו כולם. זה נשמע יומרני, אבל
זה נכון. עדיין לא פענחתי את האופי שלי. עדיין לא הבנתי מה
הדבר שגורם לי  להרגיש כל כך שונה מכולם. אולי זה ההסתגרות
שלי, העובדה שרק לאנשים שאני נותנת להתקרב אליי מכירים אותי
באמת. אלה אנשים סובלניים, עם יכולת בדרך כלל לראות מעבר.
אנשים שאתה לא צריך להוכיח להם שאתה משהו שאתה לא. אנשים
שיקבלו אותך כפי שאתה בלי לשים שום פוזות. אנשים מיוחדים.
אולי זה הפעמים האלה שאני מתנתקת מעצמי ובוחנת את מה שקורה
סביבי,והתודעה הזאת חודרת אליי יותר ויותר עמוק, הרגשת האי
שייכות. לא מעניין אותי השיחות שלהם על המורה המטומטמת, על
איזה טסט הוא עבר ובאיזה שמפו היא משתמשת!

לא שיש רק שיחות שטחיות, כלומר, בדרך כלל, זה המצב, אבל יש
מידי פעם שיחות קצת יותר עמוקות. כשאני מגלה דברים שמושכים
אותי להתקרב אל אדם מסויים, אולי איזה תכונה נסתרת שחבוייה
מהעין, זוהי המשיכה שלי אל אנשים. כמו לגלות אוצר.

אני שונאת לשנות את עצמי. שונאת להיות גמישה עם הנפש. אז הם
רוצים שאני אהיה נחמדה, אצחק מהבדיחות של איזה פלוץ אחד מהכיתה
שלי, אראה קצת פחות קרירות, אז מה? כשאני מגיעה למצב ממש נורא,
אני עושה ניסיונות. האמת היא שזה די מצחיק. משעשע, בצורה קצת
חולנית. כמו אז, שהייתי על גבול הלברוח משעור ספרות והבית ספר,
להתנתק קצת. אמרתי לעצמי שנעשה משחק- בואו נראה -אם אני אתנהג
כמו שמצפים ממני להתנהג אני אחשב כבסדר? סוויץ' התנהגותי קטן
וצפוי יכול לשנות הרבה? אז אני הולכת במסדרון, ליד שחר, ומעירה
לה איזה הערה צפויה על המבחן בתנך, משהו בסגנון, המבחן הזה היה
ממש קשה, אה?

שחר מסתובבת ומסתכלת עליי ואומרת משהו בסגנון כן, ממש, בלה בלה
בלה, זרקה עוד הערה טיפוסית, זרקתי אחת חזרה, וכן, הצליח לי.
הנה. קיימתי שיחה קצרה וחביבה עם ילדה שבכתה שלי כבר שלוש
שנים, ונראה לי שדיברתי איתה בערך פעם וחצי בחיי.  היא מסתכלת
עליי קצת שונה מאז, אולי בקצת יותר חיבה. דיברתי עם מישהי שלא
רציתי לדבר אתה בכלל. לא היה לי שום עניין בה. זה הגעיל אותי.


כל העניין הזה מאוד פשטני. שיחות טיפוסיות היום זה כמו לסרוק
במאגר משפטים של "הדברים שצריכים להיאמר" לבחור ולהגיד אחד,
השני יסרוק במאגר שלו, וכך זה ימשך. אוטומטי וצפוי. זוהי הדרך
להגיע לפסגה, צריך לבחור את המשפטים הנכונים, לחייך מתי שצריך
וכמובן להחמיא ולהחניף. הבעיה היא ששחר לא עניינה לי אף פעם
אפילו את התחת.אז אני אנסה לעשות את זה ובהתחלה זה ירגיש
נורמלי ובסדר, אבל אחרי כמה זמן אני פתאום אסתכל על עצמי ואגיד
מה את חושבת שאת עושה? למה את נהיית כל כך מזויפת ולא דומה
לעצמך?

למזלי, היו לי תקופות יותר שמחות בחיים שגם השפיעו על מידת
הפתיחות שלי, כך שאני לא חסרת כל. ואני אוהבת את החברים שלי.
באמת. לפעמים גם, קורים הרבה מצבים שאני מדברת בחופשיות
וטבעיות, וממש נשמעת דומה לעצמי. זה בדרך כלל קורה כשאני שמחה.
אנשים אוהבים את זה. למה כל כך קשה לי להיות פתוחה?

הרבה פעמים אני עוברת חוויות חוץ גופניות. הגוף נמצא שם אבל
אני נהיית קפואה מבפנים.לא נותנת לאף אחד להתקרב. עכשיו נציג
את ה"עצמי הסטטי" לעולם. עסוקה עם עצמה, לא מדברת הרבה והולכת
עם מבט קר. אף אחד לא מעניין אותה. אני נראית סנובית ומתנשאת
מבחוץ, אני יודעת. בעיקר כלפי אותם אנשים שלא מכירים אותי
מספיק טוב.

זה קצת כיף לפעמים. משחקי הסתרה. לא לשתף את עצמי עם העולם.
היא תוהה לחברה שלה איך קוראים לשיר הזה, ואני עונה בלב
"easy". מישהי אחרת שואלת מה זה ייחוס פנימי וחיצוני, ואני
עונה על המושג לעצמי. אותו, לעומת זאת, מסקרן איך האפטרשייב
החדש, ואני עונה שהוא מזוויע, לעצמי.
היה מפתיע הרבה אנשים לדעת מה באמת הולך בתוך הראש שלי. פתאום
לגלות עולם של ניגודים לאותה ילדה שהם היו רגילים אליה תמיד.

אבל עכשיו אני שומרת את הרוב אצלי. אחד הדברים שהכי הייתי רוצה
הוא שאני אגלה את עצמי לעולם. אבל בינתיים, זה נאגר בפנים. אני
יודעת שזה מזיק. תקופות של דכדוך ועיצבון. אבל לפעמים פשוט אי
אפשר להוציא.

אז עכשיו? כשאני שומעת על התאבדויות של אנשים? מה שפעם נשמע
כמו שפה זרהלחלוטין-"היו לו בעיות", "הוא לא הסתגל לחברה"
וכו', מתחיל להיות יותר ויותר מוכר. לא, לא הייתי מתאבדת. זה
לא הכיוון.

אבל מה עושים כשלאט לאט נעלמים?