כמו בכל יום בתקופה האחרונה נהג גיא להיכנס לאתר "פרוזה"
באינטרנט ולהתחקות באופן אקראי אחר יוצרים חדשים, או כאלו
וותיקים  שפרסמו יצירות חדשות מפרי עטם. כשבחר יצירה היה קורא
אותה ביסודיות ובכובד ראש, בוחן והופך אותה שוב ושוב מצד לצד
כמו קובייה הונגרית, מגבש לעצמו דעה, ולבסוף גם כותב ביקורת
ממצה.

שיר חדש בשם "געגוע" שכתבה יוצרת וותיקה יחסית באתר, שהסתתרה
מאחורי הפסבדונים "אימא אדמה", צד את תשומת ליבו והוא החל
לקרוא אותו בשקיקה. השיר שנשא אופי  נוגה ומלנכולי, עסק בגעגוע
ובהתרפקות על העבר. השימוש בביטויי כיסופים וערגה מטפוריים
לחוויות הילדות הרחוקים כגון: "התשכח יעלת-סלע ערגתה?" או
"כאייל העורג על אפיקי מים כן נפשי עורגת לאותם ימים"  או
"מגופו של עולם אל אורו ערגתי" שבו את ליבו. ככל ששב וקרא את
השיר שוב ושוב,  גילה עד כמה הוא מצליח לחדור ברכות מענגת
לליבו.  

הוא ניסח וכתב ביקורת קצרה. "דעי לך "אימא אדמה", כי הצלחת
לגעת בי בשירך הקסום, ולעורר בי כיסופים, כמיהה וגעגועים עזים
לימי ילדותי. אהבתי מאוד את השיר. הרשי לי להפנות אותך לסיפור
שכתבתי לאחרונה בשם "תבנית נוף ילדותי" שעשוי אולי לעניין
אותך. יישר כוח ובהצלחה בהמשך דרכך."

גיא נהג לפרסם את רוב  יצירותיו באתר פרוזה תחת הפסבדונים
"אור השחר". בסיפורו האחרון "תבנית נוף ילדותי" מתאר גיא,
בשמות בדויים כמובן,  את ההוואי  השכונתי מלפני שלושים שנה
באותה  עיר קטנה במרכז הארץ השוכנת בסמוך לחוף הים, מבלי שציין
את שמה המפורש.
הוא פרט לפרטי פרטים את משחקי החצר והרחוב שנהגו לשחק בשכונה,
ילדים כמו יוסי הארוך, אלי הקטן,  איציק המלשן, פינחס הדוס,
דודי היורם,  משה הפושטק וילדים נוספים.

כשהיו חוזרים מבית הספר, עוד לפני ארוחת הצהרים ושעורי הבית,
היו מתייצבים כולם במגרש השכונתי האחורי ומשחקים ב-"גוגואים",
ג'ולות, קלס , תופסת,  ובכל מיני וריאציות  של משחק המחבואים
כמו:  משחק המחבואים הקלאסי,  משחק ה-"אצבע שחורה" המפורסם, או
"הצלת ילדים" - שבו המתחבא שמצליח להגיע לנקודת העמידה מבלי
שייתפס, היה משחרר את אלו שכבר התגלו,  או "סרדינים" - סוג של
משחק מחבואים שבו כל אחד מהשחקנים באופן אינדיבידואלי צריך היה
למצוא מתחבא אחד.

משחק כדור בזוגות  שהיה מאוד פופולארי ולא זכה לשם מפורש
בשכונה היה משחק של כדור שהיו זורקים מצד אחד לצד השני של
הכביש והיה אמור לפגוע בשפת המדרכה ולשוב לזורק. טורנירים של
כדורגל היו כמובן עניין שבשגרה.  

המשחקים האישיים במסגרת החברות המופלאה עם מיכל הקטנה זכו
לכיסוי רחב בסיפורו של גיא. הם היו שכנים באותו בניין, רק גרו
בכניסות שונות. היא הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות וקטנה
מבני בארבע שנים, אך למרות הפרשי הגילים הם היו חברים בלב
ובנפש,  המיטיבים לנהל כבר בגיל צעיר ביותר SMALL TALKS. כבר
שהיה בני כבן שלוש עשרה והוכשר לעלות לתורה, והיא רק בת תשע,
היה מתייעץ אתה לגבי בחירתו, האם ילמד לקרוא בספר התורה עם
טעמים או שמא יסתפק בקריאה רגילה. הוא ביקש לקבל את עצתה, האם
ימשיך ויתמיד להניח תפילין בכל בוקר גם לאחר טקס בר המצווה, או
שמא יוותר.

כשהיו קטנים יותר, נהגו לשחק בזוג שמתחתן ללא סיוע רב מתחת
לחופה מאולתרת שהיו מכינים, כשבני (גיא) שם לה טבעת ש-"פילח"
מאמו ואז היו  מתנשקים בפה ומגלגלים את הלשון כמו גדולים.
פעם כשחזרה מבית הספר גילתה פתאום שאין לה מפתח, ואז בני (גיא)
נחלץ לעזרתה תוך חירוף נפש חסר אחריות. היא עשתה לו "סולם
גנבים" והוא טיפס על צינור המים עד לדירתה של מיכל בקומה
השנייה ונכנס מהמרפסת שהייתה פתוחה, ואז פתח לה את הדלת.

בחופשת פסח אחת,  כשבני היה אז כבן 12 ומיכל כבת 8, מבלי
להודיע לאיש, הלכו בבוקר לחוף הים שהיה במרחק הליכה קצר מביתם.
הם הגיעו לחוף מבודד, הורידו את הבגדים ונכנסו למים עם
תחתונים, כשהם כלל לא מגלים מבוכה כל שהיא אחד כלפי השני. הים
נראה אז די שקט לכאורה, אך כעבור כמה דקות של שחייה במים, החלו
לגלות שהם נסחפים מהר מאוד בין זרמי הים. הם נתנו יד זה לזו
ובכוחות משותפים ולאחר מאמצים רבים, הצליחו לחלץ עצמם בשלום.

בני ומיכל אימצו לעצמם שפה פרטית כמו שפת הבתים והגימלים וגילו
מיומנות בלתי רגילה בשימוש בה. הם אף למדו לדבר בהיפוך אותיות
מהסוף להתחלה מה שלא היה כלל פשוט , וכל זאת בכדי להקשות על
ילדי השכונה האחרים שלא יבינו את שיחותיהם וסודותיהם הכמוסים.


"אימא אדמה", ששמה האמיתי  היה הגר, קראה את סיפורו של  "אור
השחר" (גיא)  בשקיקה, וחשה שהספורים, הדמויות והאווירה מוכרים
לה. אך זירת ההתרחשות, השמות שהיו בדויים ופער של 30 שנים הקשו
עליה וערערו במידה לא מבוטלת  את בטחונה העצמי בהגעה למסקנה חד
משמעית. היא כתבה ליוצר כמה מילים בעקבות הסיפור.

"אור השחר, עשית עבודה יפה. הסיפור המקסים שכתבת ריגש וסחף
אותי הרחק לימי ילדותי. רק שתדע שגם לי בילדותי  היה חבר, שכן,
בלב ובנפש שחוויתי איתו חוויות מאוד דומות. אני סקרנית לדעת
באיזו עיר גדלת. אשמח מאוד לשמור איתך על קשר. שלך, אימא
אדמה"

גיא קיבל את מכתבה של "אימא אדמה" היישר לתיבת הדואר
האלקטרוני הפרטית שלו, ולא במסגרת מסך תגובות הקוראים ליצירות.
הוא התמלא סיפוק רב, על כך שהצליח לגעת ולסחוף בסיפורו, ומייד
התיישב וכתב תשובה לכתובת הדואר האלקטרוני שלה.
"אימא אדמה יקרה, שמחתי מאוד לקבל את תגובתך המפרגנת לסיפורי.
עלי להודות בפנייך, כי אין סיפוק גדול יותר ליוצר, מאשר לקבל
היזון חוזר אוהד ומעודד מקורא. באשר לשאלתך, אזי אני גדלתי
בעיר בת-ים. שמרי על קשר. שלך, אור השחר".

הגר פתחה עוד באותו יום את תיבת הדואר האלקטרוני ומצאה שם את
מכתבו של גיא. כשקראה את המכתב וגילתה שזירת התרחשות הסיפור
הייתה בבת-ים, לא היה לה כמעט ספק שמדובר בה ובגיא. היא התמלאה
התרגשות גדולה שלוותה בצמרור מענג בכל חלקי גופה,  ומייד נסחפה
במערבולת של רסיסי זיכרונות, היישר לתוך תהום הנשייה המאובקת
של ילדותה הרחוקה. אחוזת התרגשות, מלווה בהלמות תיפופי ליבה,
ישבה הגר וכתבה.
"טוב, אז עכשיו אני כבר בטוחה. אתה גיא פלד מרחוב הראשונים
בבת-ים בבית מעל המכולת של שמיל, ואני חברת הילדות שלך הגר שדה
הקטנה. אני פשוט בהלם מהתגלית. תראה כמה שזה מדהים, אחרי 30
שנה נפגשים באופן אקראי לחלוטין, שני ילדים קטנים שהיו שכנים
וחברים בלב ובנפש, בעקבות סיפור שפורסם  באתר לכתיבה יוצרת
והמספר לא פחות ולא יותר מאשר את סיפור ילדותם המופלאה. מצפה
לשמוע ממך בהקדם. שלך, הגר  (אימא אדמה)".

גיא היה מופתע לגלות כבר כעבור כמה דקות מכתב תשובה שהמתין לו
בתיבת הדואר האלקטרוני. הוא החל לקרוא את המכתב ומייד נעתקה
נשימתו והוא כמעט נחנק מפלח תפוז שאכל באותו רגע. הוא התקשה
להאמין כיצד זימן לו הגורל את הגר הקטנה והשברירית, חברת
ילדותו האהובה המסתתרת תחת דמותה  של  "אימא אדמה".

"הגר שלי חמודה" ,מייד כתב לה, "כמה נעים לפגוש אותך אחרי כל
כך הרבה שנים. אני מלא סקרנות לגבייך. מה את עושה בחיים? איפה
את גרה? קדימה הגר לעבודה ולמלאכה. מלאי אותי בפרטים אודותייך.
אני רוצה מאוד לספר לך על עצמי אך איני יודע מאיפה  להתחיל.
נכון להיום אני עורך דין במשרד גדול לעורכי דין  בתל - אביב.
אני נשוי לבחורה חמודה ששמה ליהי ויש לי ממנה שתי בנות. בנות
14 ו- 18. אנחנו גרים בתל- אביב. משתוקק להיפגש איתך בארבע
עיניים. כתבי לי ילדה אהובה ומתוקה. שלך לנצח  (כמו שהיינו
כותבים זה לזה בספרי הזיכרונות שלנו), גיא".

"גיא חמוד, אני כמוך נרגשת מאוד מהמפגש הבלתי צפוי איתך. מאז
ומתמיד האמנתי בדטרמיניזם וביד הגורל המתכננת וכותבת בקפדנות
את כל תסריטי חיינו. אני מורה לספרות בתיכון בהרצלייה. נשואה
לעודד ויש לנו שני בנים בני 9  ו- 12. אנחנו גרים בהרצליה. מתה
לספר, לדעת  ולגלות אותך מחדש. מה דעתך שנפגש לכוס קפה בתל-
אביב ביום שישי הקרוב בבוקר, בהנחה שאינך עובד בימי שישי?
תודיע לי אם זה מתאים לך. שלך לנצח, הגר".
 
"רעיון נהדר הגר" , כתב לה, " נסגור על יום שישי הקרוב בעשר
בבוקר בקפה "מתוקה" ברחוב הארבעה בתל- אביב,  מקום נפלא. שלך
לנצח, גיא".

"זה בסדר מבחינתי. קבענו. שלך לנצח, הגר".

בלילה שלפני המפגש  נדדה שנתו של גיא. הוא התעורר מדי פעם
משנתו, התהפך מצד לצד. בעיניים עצומות  הפעיל את דמיונו הקודח
ושרטט לעצמו בקורטוב של אידיאליזציה את קווי חזותה האפשריים
כיום, כשהוא שולף ומרכיב במין פזל דמיוני, חלקי תמונה דהויה
ומעורפלת  מתוך מגירות זיכרונותיו הרחוקים, ומנסה להתאים את
התמונה שבנה לחריש השנים שחלפו והותירו בה את חותמן.  

שנתה של הגר נדדה אף היא באותו לילה. היא הרבתה להתעורר
ולהתהפך מצד לצד. רואה בעיני רוחה כיצד היא פוגשת בבית הקפה את
הילד האהוב מרחוב הראשונים בבת-ים שגדל וצמח לאיש גדול, שלמרות
השנים שחלפו נותר יפה תואר כפי שהיה.  

כמה דקות לפני השעה עשר, הגיע גיא לקפה "מתוקה" בתל- אביב
כשהוא לבוש בג'ינס משופשף וחולצת טי שרט שחורה מאוירת בכתום.
הוא התיישב ליד אחד השולחנות הסמוכים לכניסה, והמתין בסבלנות
לבואה של הגר, כשהוא בוחן בקפדנות כל אחת שנכנסת לבית הקפה.
כמה דקות לאחר השעה עשר, הופיעה הגר כוונוס במלוא הדרה. שער
בלונד שטני גולש עד הכתפיים, פני מלאך עם  עיניים גדולות
כחולות, אף קטן ועצמות לחיים גבוהות. גזרתה נאה וחטובה, קומתה
מעט נמוכה.
היא לבשה שמלת מיני שחורה עשויה מבד סטן עם מחשוף שהחמיאה
לחמוקיה והלמה את גזרתה. היא נעלה נעליים שחורות אופנתיות עם
פרונט מחודד. חזותה תאמה פחות או יותר לזו שבנה גיא בעיני רוחו
בלילה האחרון.

הם עטו זה לעבר זה אחוזי התרגשות, קורנים מרוב אושר, מתחבקים
ממושכות  ונושקים זה לזו בלחיים. הם הזמינו לעצמם קפה ועוגה
והתיישבו באחד השולחנות שניצבו בירכתי בית הקפה.  
"אתה נשארת  כמו דוריאן גרי, צעיר ויפה כמו שהיית."
" את נראית פשוט נהדר. השנים שחלפו להן  אפילו היטיבו איתך כמו
יין ישן".
"אז מה אתה אומר, שלושים שנה זה לא עניין של מה בכך. נראה לך
שנצליח לגשר על פני כל השנים האלו?"
"אין לי ספק בכך, ייקח קצת זמן ונצליח"
" נחש מה הבאתי לך" אמרה הגר.
"את ספר הזיכרונות שלך?"
"נכון. הבאתי איתי את ספר הזיכרונות שלי. אתה לא תאמין אבל
הבאתי איתי גם את הקמע  שנתת לי באותו חג  שבועות, כשהיית
נדמה לי בן 15 ואני בת 11. זוכר את התלתל הארוך שנתת לי אחרי
שהסתפרת ובקשת ממני שאשמור אותו בתוך שקית ניילון סגורה כקמע,
ואז הבטחתי לך שאחזיק בו לנצח?  אז בינתיים אני עומדת
בהתחייבות."
היא שלפה מתוך תיק היד שלה את השקית עם התלתל ואת ספר
הזיכרונות שנראה דהוי ומהוה.
"לא יאמן."  אמר גיא "כל הכבוד על ההתמדה במשך כל השנים
האלו."
היא פתחה את ספר הזיכרונות והראתה לו כמה זיכרונות יפים שכתב
לה. הזיכרונות  היו מלווים תמיד באיורים צבעוניים כמו פרחים או
עצים ובדברי חנופה דביקים. בתחתית העמוד היה מקדיש לה תמיד סוד
כמוס לפרה ולסוס, וחותם את דבריו ב-"שלך לנצח".

"אני הבאתי לך כמה תמונות שצילמו אותנו ביחד במסיבת פורים  אצל
פינחס הדוס."  אמר גיא ושלף כמה תמונות דהויות בשחור לבן.
באחדות מהן הם נראים יחד. הגר בתחפושת מלכת אסתר שהלמה אותה
והדגישה את זיו פניה, וגיא בתחפושת של בוקר קשוח מהמערב הפרוע,
המצויד בכובע רחב שוליים ובשני אקדחים. הם הביטו בתמונות
ממושכות, ולא הפסיקו להתפעל ולהתלהב. כמה מהמצולמים לא זכרו
בשמותיהם.

הם החליפו ביניהם אינפורמציה מעודכנת לגבי מה שהם יודעים נכון
להיום לגבי החברה מהשכונה שהיו מצולמים בתמונות. הגר וגיא ישבו
בבית הקפה מעל שלוש שעות מתלהבים, קשובים ומרותקים זה לזו
בשיחה קולחת, כשמדי פעם הרוו עצמם במים קרים. לבסוף, עזבו את
בית הקפה וצעדו לעבר מגרש החנייה הסמוך. כשנפרדו זה מזו ליד
מכוניתה של הגר, הם נצמדו, התחבקו ונשקו זה לזו בלחיים. הם
הבטיחו לשמר את קשר הילדות המופלא שנגדע והתחדש בעקבות גילוי
אקראי אחרי שלושים שנה באתר לכתיבה יוצרת באינטרנט.