כשאני יושב עכשיו מול המסך, מנסה לחשוב איך להתחיל לספר את
הסיפור שאני פשוט רוצה להוציא על דף, אפילו ווירטואלי, לספר
למישהו. במקרה הזה לכם, ולהוציא אותה מהלב... כמה זמן שהיא
הייתה שם, משום מה היא נשארה ותשאר לפי דעתי תמיד... וזה כואב,
וזה לא נעים, ואין לי מה לעשות. אני כל כך חסר אונים. אבל לפני
שאני מגיע לסוף, אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

הכל התחיל בפורום טיפשי ופשוט של אתר שוקו קרלו, אני הייתי
משתמש פשוט ותמים, והיא הייתה אחת המנהלות של הפורומים. באחד
השיחות שלי שם, היא הגיבה והציעה לשלוח לי שיר מסויים שנורא
חיפשתי, החלפנו מספריי אייסיקיו, ואחרי שהשיר נשלח והתחלתי לאט
לאט לשקוע לתוך צלילי המוזיקה שאני כל כך אוהב, התחלנו לדבר.
הייתה זאת שיחה ממש תמימה, של שני בני נוער ממוצעים על דברים
רגילים, על מה שעברנו באותו יום, על מוזיקה, בית ספר, הורים,
חברים ודברים כאלה. אחרי בערך 15 דקות של שיחה, כבר ידעתי ששמה
הוא תיליה היא גרה ב "נויצל נושאר" שזה ישוב קטן ליד תל אביב,
נודע לי גם שיש לה חבר ושמו בל, אבל זה לא כל כך עיניין אותי
כי באותו זמן לא חשבתי שאמור לצאת משהו רציני מפורום,
ומאייסיקיו... העובדה של קשר רציני דרך מחשב נראתה לי מגוחכת
באותו זמן...

הצטערתי לגלות כמה עמוק טעיתי בשיפוט שלי באותו זמן, המשכנו את
השיחה. דיברנו על הכל מהכל והכל, כל מה שאפשר היה לדבר עליו
עבר לנו בשיחה, ולבסוף, אחרי ששמנו לב ששנינו עייפים ולא
יכולים יותר למצוא מקש נוסף במקלדת, נפרדנו באיחוליי לילה טוב
אחד לשני, והלכנו לישון. כרגע, לא זכור לי מה חלמתי באותו
לילה. אבל אני זוכר שזה היה חלום מוזר, חלום שבדרך כלל לא
חולמים אנשים רגילים וממוצעים שמדברים עם מישהי, אבל לא ייחסתי
לזה חשיבות מסויימת. אחרי הבית ספר הרגיל שלי, בלי יותר מדי
הרפתקאות חזרתי הביתה.

בהיותי ביד אחת מדליק את המסך במחשב וביד השנייה מנסה שלא
להפיל את הסיגריה שאני מנסה להדליק מזה שעה, אני מסתכל על המסך
בציפייה לדבר אחד שלו חיכיתי כל היום, לא ידעתי למה.
אבל זה היה הדבר שהכי רציתי באותו זמן, הודעה מתיליה... פתחתי
את האייסקיו, ולמשאלה שלי לא לקח הרבה זמן להתגשם, עוד ליפני
שהצלחתי לראות מי נמצא ברשימה שלי און ליין, נשמע צליל ה או-או
האופייני כשמקבלים הודעה באייסיקיו, הייתי כבר בטוח שזאת היא,
ואכן, זאת הייתה תיליה שנראתה נורא שמחה ונהלבת לראות אותי,
כמעט כמוני חשבתי. אני לא רוצה לרשום את הסיפור הזה דפים על
גבי דפים, אז אני אקצר ואסכם בזה שאני ותיליה המשכנו בקשר הזה
שלנו לכמה שבועות טובים, בערך אחד.

לאחר מכן קבענו להפגש, היה זה בחודש ינואר ואותו יום אני והחבר
הכי טוב שלי נגם, אירגננו מסיבה במועדון המקומי, אנחנו תמיד
עושים את זה לאחרונה. אבל אז, אז זאת הייתה המסיבה הראשונה
שלנו, ונורא התרגשנו לקראת היום הזה. כל היום הגדול הזה היה
אמור להיות היום הכי מאושר בחיים שלי כך חשבתי, מה רע? סוף סוף
אני רואה את תיליה, והמסיבה של ושל נגם, מה יכל ליהיות רע?
היה זה יום שבת, יום ליפני היום הגדול שלי, כשדיברתי עם תיליה
כבר בטלפון וסיכמנו את התוכניות שלנו למחר... הכנתי את כל
הבגדים ובהתרגשות נכנסתי למיטה, לא הצלחתי להרדם בהתחלה, אבל
השינה בסופו של דבר גברה עליי ונרדמתי.

התעוררתי בבוקר, בחיים לא קמתי כזה מאושר ומוכן ליום של בית
ספר. התלבשתי מהר, לקחתי את התיק וכבר בעשרה לשמונה הייתי
בשערי בית הספר עם חיוך ענק מרוח לי על הפרצוף, לא הבנתי למה
אני מחייך. אבל כנראה הייתה סיבה ממש מצויינת, כי לא הפסקתי...
כבר על הבוקר ניגשתי למחנכת שלי והודעתי לה בשמחה שאני לא אוכל
להשאר עד סוף היום, אלה אני חייב להשתחרר בשיעור השלישי, אמא
שלי כבר ידעה את כל העיניין והסכימה לו מראש לכן למחנכת שלי גם
לא הייתה בעיה, לאחר השיעור השלישי, קיבלתי הודעה מתיליה שהיא
כבר בתחנה המרכזית בנתניה, נלחצתי במקצת שאני גורם לה לחכות,
אבל תוך זמן קצר כבר נסעתי באוטובוס לתחנה המרכזית. ליפני
שהאוטובוס הגיע לתחנה, ממש שניות ספורות כבר הרגשתי את זה, את
אותה ההרגשה שהרגשתי כשראיתי אותה בפעם הראשונה, ואת אותה
ההרגשה שאני מרגיש מאז כל פעם שאני רואה אותה מחדש.

הלב הדופק במהירות, המחשבות המבולבלות, אדימות קלה, לחיצות קלה
וניסיון לעשות רושם טוב...
האוטובוס עצר, עוד מהחלון הבחנתי בה, או לפחות מישהי שנורא
דומה לה, לבסוף התברר שזאת אכן הייתה היא, אני לא אפרט כאן איך
בידיוק היא נראית, אני יכול רק להגיד שבישבילי, היא הייתה הדבר
הכי יפה שראיתי אז.

לרגע, אני אשים את כל זה בצד, ואספר מה היה בתקופה שעברנו לדבר
בטלפון, בגלל שרציתי לעשות רושם טוב כנראה, או שזה היה סתם
רעיון נורא טיפשי, אבל הסכמתי עם תיליה להתנשק איתה ישר כשאני
רואה אותה.
"זה ישבור את הקרח, ואת הנביכות של פגישה ראשונה", אמרתי.
והיא לא התנגדה.

כך, לאחר שירדתי מהאוטובוס והתקרבתי אליה, כבר ידעתי שזאת היא.
הברק הנוצץ בעיניים שלה כנראה הצביע על זה שהיא הבינה שאני, זה
אני. אני חשבתי לעשות את הצעד הראשון, ולהעיז לנשק אותה, ליפני
ששמתי לב התנשקנו. זאת הייתה אחת מהנשיקות החמות והרטובות שאיי
פעם עברתי, השפתיים המתוקות שלה, מהשוקולד שהיא אכלה כנראה
במונית, הלשון שלה עוברת בפי על השפתיים שלי, והלשון שלי, גל
של חום עובר בגוף וגורם לכל דבר בגוף שלי ליהיות שותף לנשיקה.
ניסיתי לא להתקרב אליה עם הגוף יותר מדי כדי שלא תראה כמה
בדיוק הגוף שלי מתגרה מהנשיקה... וככה התנשקנו בפעם הראשונה,
לאחר זה, כבר באמת הקרח נשבר.

והתחלנו לדבר באותם שיחות שהיינו מדברים בטלפון שעות,
ובאייסיקיו, היו לנו המון נושאים לדבר עליהם, ואף פעם לא הבנתי
מאיפה הם באו, אבל הם אף פעם לא נגמרו... אז לא היה לי אכפת.
אנחנו טיילנו קצת בעיר, הראתי לה מקומות פה ושם, עד שהחלטתי
להפגש עם נגם, התקשרתי אליו וקבעתי איתו מקום. הוא הגיע
במהירות, ולאחר שהכיר את תיליה, המשכנו ללכת לכיוון הבית שלי,
הוא רצה לייחצן בבית ספר שנמצא ליד ביתי, ואני, כמו כל בן
ממוצע שרואה מישהי נורא יפה, רציתי לקחת אותה אליי הביתה,
כמובן.

כשעמדנו בפתח הבית שלי, נפרדנו מנגם, ונכנסו אליי פנימה.
"סידרתי את החדר בשבילך", אמרתי...
היא חייכה, התיישבה על המיטה והרימה את עינייה אלי במבט של
ציפייה למשהו, ישבתי על כיסא העור שיש בחדר שלי, נשענתי אחורה
והתחלנו לפטפט טיפה, ברקע הייתה הטלוויזיה, בלי ששמתי לב
נשחפנו לנשיקה, ומשם, הכל רק זרם לכיוון אחד, אחרי שהחולצה
ירדה, אחריה המכנס התחתונים, תוך כדי תנועה משותפת למעלה ולמטה
נישקתי בעדינות את הגוף שלה..הגוף שאני כל כך אוהב, מהחזה,
למטה לכיוון ההבטן, ואז בחזרה למעלה לחזה, לצוואר, לא פיספסתי
שום נקודה, עובר עם הלשון שלי על כל הגוף שלה... מממ... בחיים
לא טעמתי כזה עור מתוק, בחיים לא נהנתי לשמוע כל כך את הקול
הזה שלה, גונח לי בתוך האוזן... כאילו לוחש לי בכל קול שהיא
מוציאה את ההנאה שלה...
תיליה הייתה בתולה, ידעתי את זה מהשיחות שלנו, ידעתי גם שהיא
רצתה לאבד את בתוליה איתי, היא בעצמה אמרה לי את זה.

תוך כדי הנשיקות ומגע הגוף שלנו, התרומתתי מעליה, הסתכלתי
בפנים היפות שלה שאני כל כך אוהב...
"את בטוחה?" שאלתי בהיסוס.
"כן..." היא ענתה, וזה היה הסימן האחרון שכנראה הייתי צריך.
היד שלי לאט לאט עברה מהחזה, לכיוונים אחרים שאני אשמור
בצנזורה, אחרי הכל, צריך טיפה מוסר בסיפור...

הוצאתי מהארנק את הקונדום, זה היה קונדום שחור של R3 שנורא
רציתי לנסות אותו, והנה הייתה ההזדמנות שלי, פתחתי אותו, לאחר
שהוא היה עליי, התרוממתי מעל הילה, נישקתי אותה... ליטפתי אותה
בעדינות, ואז לאט נכנסתי לתוך גופה, מצד אחד, היה נראה שהיא
נהנית. מצד אחר, נראה היה שסובלת, לא הצלחתי להבין מה בדיוק,
אבל לאחר כמה דקות, היא הפסיקה אותי, מבולבל ולא יודע מה לעשות
הפסקתי, תיליה קמה מהר מהמיטה, התלבשה, וישבה על הכיסא, לא
הבנתי מה עשיתי לא בסדר, ומצד שני לא ידעתי מה להגיד או לעשות,
הייתי נבוך, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אחרי זמן ממושך של
שקט...

דממה שעד היום אני זוכר, דממה שאפילו הרכבת הכי רועשת והמטוס
הכי גדול לא יכל לשבור, לחשתי לה "אני מצטער...".
היא הסתכלה אליי, ישר לתוך העיניים, ככה שכל המבט שלה עבר לי
בתוך הנשמה,
"זה לא אשמתך" היא אמרה...
לא הבנתי עדיין מה עשיתי, אבל העדפתי לתת לה זמן והלכתי
להתקלח, חזרתי דיי מהר, נישקתי לה בצוואר, בלחי, ואז את
השפתיים, הבנתי שהיא "סלחה" לי, למרות שעד היום לא הבנתי מה
עשיתי כל כך לא בסדר באותו יום...

"רוצה לאכול?" שאלתי אותה.
- "לא..לא בא לי, אני צריכה להתחיל לזוז הביתה או אמא תתחיל
לדאוג"
התלבשתי, קבעתי עם נגם איפה אני אפגוש אותו בתחנה המרכזית,
והתחלנו ללכת לכיוון התחנה, אני ותיליה, בדרך, דיברנו פחות,
פחות מאשר דיברנו בטלפון, פחות מבאייסיקיו, פחות מהרגע שראיתי
אותה.. הגענו לתחנה, והאוטובוס שלה כבר עמד לעזוב, היא נסעה
לתל אביב ומשם לישוב שלה, התנשקנו...
"תתקשרי אליי, בסדר?" שאלתי...
היא הנהנה עם הראש והשערה השטני נפל לה בעדינות על הפנים,
ליטפתי את הפנים שלה...
"תתקשרי, אל תשכחי."
הסתכלתי לה ישר לתוך העיניים, כל כך אהבתי לעשות את זה
להסתכל לה ישר לתוך העיניים היפות שלה... יכולתי לראות הכל. מה
שהיא מרגישה וחושבת. היא עלתה לאוטובוס, והתחלתי ללכת לכיוון
מקדונלדס, שם קבעתי להפגש עם נגם.

ככה נגמר היום הכי הכי מאושר שהיה לי בחיים כנראה ה-26
בינואר.

לסיפור הזה, אין פואנטה.
אולי הוא נכתב כמסר למישהי שצריכה לקרוא אותו
אולי הוא נכתב כי רציתי להעביר אותו אלייכם,
ואולי הוא בא לבשר מסר.
אז, אם קראת אותו.
אני אוהב אותך, עדיין. ומצטער. אבל כנראה שזה לא ישנה.
והנה שוב, אני יושב בכיסא העור שלי מול המסך, כבר לא חושב איך
להתחיל את הסיפור, הגעתי למסקנה שלסיים סיפור הרבה יותר קל
מלהתחיל, אפשר לרשום על זה ספר של על איך לסיים סיפור...
בכל מקרה, שלי הסתיים...