כולם ישנים.היא לא עייפה. היא שוכבת במיטה שומעת את הרעש של
הטיפות נופלות על החלון (על הרצפה?) היא שוקעת, לאט, מרגישה
שהיא נמסה. טיפות שקופות מתערבבות באדומות ובהרמוניה מושלמת של
כחול מלוח וארגמן, הן נוזלות ממנה, הלאה, טיפה אחרי טיפה.

היא נזכרת במה שהיה. היא שוב שתתה, היא אפילו כבר לא זוכרת מה
זה היה, הבקבוק נשבר, נפל על הרצפה. היא צחקה, שיכורה. אספה את
הזכוכיות לאט, אחת אחרי השניה.

שקט עכשיו. היא מסתכלת למעלה, תמונות מוכרות עוברות כמו סרט
ארוך ומייגע. אנשים אהובים שנעלמו - החיים שלה. היא מושיטה יד
מדממת לאסוף את הטיפות. אותו חומר נוזלי יקר בצבע ארגמן חיוור.
דמעות של מלאכים נופלות עליה, מהשמים, והיא בוכה. כ"כ בוכה.
דלת נפתחת והיא צועדת אל החשיכה, מקווה למצוא שם קצת אור.