כל בוקר... בדרכי לבית הספר אני רואה קבצן... הוא מסתכל עלי
בעיניים  עצובות... בוכות כמעט... עיניים רעבות...
אבל בוקר אחד... הוא לא היה שם...
אני רואה אותו כל יום... כל שעה.. על אותו ספסל ברחוב...
מחכה...
שמישהו יבחין בו...
מרוב זה שלאף אחד לא אכפת... כולם עוברים על פניו כאילו הוא לא
קיים שם... כאילו הוא לא עומד שם... ומסתכל גם עליהם... כמעט
בוכה...

ככל בוקר... כואב לי הלב... על זה שאין לי מה לתת לו חוץ ממילה
טובה... חיוך.. מילת שלום קטנה... כלום...

אבל בוקר אחד... אני הלכתי... מחכה להגיד לו שלום...
והוא לא היה שם...
ואז... באותו בוקר... בכיתי... בפעם הראשונה בחיי בכיתי על דבר
שלא היה קשור אלי אישית... אלא פשוט על העובדה שכל העולם...
עבר ברחוב ז'בוטינסקי העצום ברמת גן... כל העולם... ואף אחד...
אף אחד!
לא ראה את הסבל שלו...


מאז אותו יום... לא ראיתי אותו עומד שם יותר... אם העיניים
הבוכיות שלו...
לא אמרתי לו יותר שלום...
העיניים שלו נכנסו לי למקום הרבה יותר עמוק... למקום שבו שעצם
כן אכפת לך מאותו קבצן מסכן...

כל בוקר...
אני רואה את העיניים שלו בלב...

                                          בלב