בוהה בחלל. מחפשת את הדבר הזה שיעסיק אותי. עוברת דקה ועוד
דקה. סופרת אותן אחת אחת.
בוהה בחלל, מסתכלת על כל האנשים שמסבבי ששקועים רק בעצמם. אף
אחד לא פונה אלי או מסתכל לכיווני.
בוהה בחלל,  רוצה לגעת באוויר אבל מהססת.
מסתכל עליו, הוא נראה מאושר, הוא והבועה שלו. הוא מחייך לא
בגלל שהוא רוצה אלא בגלל שזה כבר שיגרה בשבילו לחייך בלי סיבה.
מחייך לאף אחד.
נזכרת בפעם ההיא שראיתי אותו שחשבתי שיש לו את החיוך הכי מתוק
שיש אבל יותר מאוחר גליתי כמה החיוך שלו מזויף.
הוא ממלמל לעצמו כמה מילים ומהנהן ואני רק מעקמת פרצוף ומנסה
להבין מה הוא עושה.
ממשיכה לבהות בחלל בתקווה שמישהו יבוא ויוציא אותי מהרגע הזה.
הוא נוגע בה והיא לא שמה לב, ממשיכה להתעלם. הוא ממשיך לגעת בה
והיא עושה את עצמה עסוקה מחפשת סיבה לא להמשיך את אותו המגע.
בוהה בחלל. פתאום אני רואה דברים שלא ראיתי קודם, כל השקרים
והזיופים פתאום נגלים לעין.
מחפשת אותו, הוא מתחבא בעזרת הבועה שלו. ממשיך לחייך לעצמו
להנהן, חושב בטח על ההיא. ההיא שהוא חושב שהיא יכולה לעשות לו
רק טוב והוא לא רואה מה יש לו ליד.
בוהה בחלל ורואה אותם רוקדים כמו ילדים קטנים, משתוללים
ומשתגעים בעיקר. מנסים להסתיר את כל הסבל שהם סובלים. חושבים
שזה מה שיעזור להם לפעמים אני מזדהה איתם, כי גם אני כזאת.
משתגעת בזמנים שאין לי מה להגיד או שיש לי ואני פשוט לא רוצה
להגיד את זה.
ממשיך לגעת בה בלי סיבה. אולי הוא סתם מחפש זיון או שהוא באמת
רוצה אותה.
שקט. כל הרעש שהם עשו נפסק. דמעות מתחילות להשמע ברקע ולי לא
איכפת, כי אם להם לא איכפת ממני למה שלי יהיה איכפת מהם.
בוהה בהם בוכים ביחד, הוא מהנהן והיא מסרבת למגע של ההוא. כל
אחד חי בעולם משלו, אנשים קוראים לזה אגואיזם אני קוראת לזה
מציאות.
ממשיכה לבהות בחלל בתקווה שאולי הוא יבוא אלי, יחד עם הבועה
שלו ויגיד לי שאיכפת לו ממני. שמהרגע שהוא ראה אותי הוא ידע
שאני משהו מיוחד. הוא ינגב לי את הדמעה שתרד לי מרוב אושר
וינשק אותי. "חייה באשליות" זה מה שאמרתי לעצמי. "את חייה
באשליות".
מלטף אותה, לוחש לה דברים לתוך האוזן עושה לה נעים והיא ממשיכה
להתעלם. היא מתעלמת כי היא מפחדת. מפדחת שהמגע יהפוך לרגש.
הם ממשיכים לבכות על הכל וכולם מתעלמים, אולי כי זה רגיל. רגיל
שהם בוכים מול כולם.  מחפשים תשומת לב כדי שיוכלו למצוץ אותה
עד שתגמר ואז ימשיכו לחפש.
הוא קם, מחפש את הצל של עצמו ואני רק מתפללת שהוא קם כדי לבוא
אלי ולגרום לי לחייך.
בוהה בחלל ובודקת שאף אחד לא מסתכל עלי... מורידה דמעה. מחכה
שהוא ינגב לי אותה. אבל זה לא קורה. מורידה דמעה לא של אושר
ולא של שמחה אלא של תסכול.
בוהה בחלל ומחכה שמישהו ישים לב אלי. בעצם לא מישהו אלא הוא.
שהוא ישים לב אלי.
מרגישה תלויה בו. שונאת להיות תלויה באנשים. תלויה בו בכך
שיאהב אותי תלויה בו בכך שבלי אהבה שלו אני לא יוכל לגדול
ולהבין כמה דברים.
בוהה בחלל ומחכה רק לו, שיציל אותי מהמציאות הזאת. שיציל אותי
מעצמי.