דמעה זלגה מעיני וסדקה את קליפת הקרח אותי עטפה.
אני מתבוננת בניצבי האבן סביבי ונובלת לצל החמה.
מחשבותיי שועטות כדהרת סוסי פרא כי נדקרתי בחלומי.
קוץ הדרדר צומח וגדל בעורקי הלוהטים,
ובצומת גופי הראשית חשה אני את הנוזל המבעבע מתחת לעורי החיוור
מדם.
מאחורי סורגים ותקוות אביט בניצבי האבן החולפים על פני כלובי
הנעול,
ואני אשתוק כצחיחות המדבר.
עוד דמעה תרד בשבילי צחור פני,
ועוד דמעה, כטל רענן על הדרדר הקוצני הצומח ונאחז בזעמו של נהר
הטיפות האדומות,
לא יאפיל האור על הצאצא,
לא ינשרו עלעליו הסגולים,
ולא ישטפו שאיפותיו,
הוא יוסיף ויגדל בצלם שחור תקוותי, ניזון מדכאוני הצלול מעשן.
הצמח יטפס מעלה, אל הרקיע, אל פיסת שמים תכולה, אל שחור בשרי
החי,
יטפס וינעץ.
הערפל הסמיך צורב את לבבות נהר הדמעות, הנחרכים ומלבינים כאבק
השורף את לובן השלג, צעקתי.
צעקתי מייסורי כאבי.
צעקתי אל שחור הלילה, אל מאורך.
צעקתי שתגזור דרכך אל האש הדועכת בלב הקרחון.
צעקתי שתטהר את גן עורי המזוהם, שתסיר את טיפות נשמתי החמות
הבוקעות מסדקי בשרי הנגוע מרעל הקוץ.
שתסיר ותטפטפן אל פנים תליון רבידך הכסוף,
ואני מיטשטשת, אפסע בעיוורוני החנוק וצמא לקרני אור אל יעודי
המופשט.
בזחל הזמן על גב הנמר הרץ, לא תוכל לקשיב לחום גופי.
אך אני אוכל לעד לחוש את פעימות חייך ובזרום יובלי נוזל
נשימותיך המפעפע מבעד לעורך הצח.
כי על צווארך תשב תצפה ותתנדנד על נדנדת התליון המעוטר בזוהר
המוכסף, טיפה מדמי, מנשמתי, ומחיוך המתוק מניצני ורדים,
ומצחוקך, תחיה.