אין לי כח לחיים האלה. הכל מסתובבים מסביבי בלי שום סיבה
שהיא.
כמו עש המנסה להישרף מהמנורה, להרגיש שוב פעם את החום, את
האור, את הקירבה לקצה. העיגולים מתגמדים ואני כבר בסללום
האחרון לפני הנאון, כח חשמלי, כח שיתן לי כח. אך לא, אני פוגע
במחסום הבלתי נראה, הוא מקיף אותך ואני צונח ונופל ונופל
ונופל.
הלוואי ויהיה לך קצר.

אין טעם לנסות שוב, כנפי מרפרפות על שולחץ העץ וראותי שואפות
לנשימה של אוויר אחרונה, אך אינני זקוק עוד לאוויר אני זקוק
לאורך, אני זקוק למגעך, לעינייך, שפתייך מחשבותייך. אני זוקק
לך בלי חומות, מחסומים, אנשים שוטרים משפחות מחלות או מחשבות
קדומות. אני זקוק לך כמו שהיינו בעבר לפני החשמל כשאורינו היה
אמיתי, אור הירח על קימורי גופך מרצד בקרניים כחולות ואור השמש
מגלה יצירת מופת שאין דומה לה בטבע.

חזרי אלי, כי אחרי הפרפר בא הגולם.