עץ, ועוד עץ. פנס, ועוד פנס. חולפים בקצב קבוע מול חלוני
הקפוא. אני יושבת ללא ניע ונותנת לנוף לא להדהים אותי אלא
לחלוף לו מול עיני כאילו היה הוא זה שזז, ואני זו שמונחת
במקומי. המכונית שלנו קורעת את האויר במהירות כזאת, ובסתמיות
כזאת,שאף אדם שמחשבתו ממוקדת בעסקיו והגיגיו לא יבחין בה כלל.
וכך, בלתי נראית, אני חולפת במהירות בנוף היפה-מונוטוני הזה של
הרים, עצים, עמודי חשמל, פנסי רחוב... עוקבת במבטי הלא ממוקד
אחר אורות קטנים, בהירים ורחוקים. ברקע צלילים של מוסיקת ג'אז
נעימה, ושפתי נעות בהתאמה מושלמת לשירתה של הזמרת, שקצב שירתה
מתאים בדיוק לקצב פעימות ליבי, כאשר עם כל פעימה נעלם עוד פנס
רחוב באופק, ומופיע אחד חדש במקומו. מתחת לגופי, שמונח לו
במקומו במנוחה מושלמת, אני יכולה להרגיש את רחשי המנוע כמו
גרגור שקט וחמים של חתול. כל אותם מקצבים שקטים ואיטיים
מתאחדים להם במוחי למעין מקצב אחיד שכולו מנוחה וחוסר מחשבה.

בזרועותיה של המכונית אני מרגישה כמו בזרועותיו של אהוב.