המגע הנשנה, בשפתך החלקה.
המגע הרטוב, המלא תשוקה.
נאחזת בצווראך, משתדלת לא ליפול.
מביטה אל עיניך, רואה את השאול.
תעזבי אותו! אני צועקת אל עצמי.
מתרחקת ממנו, אך רק במבטי.
ממשיכה עליו לחשוב, על אותה הנשיקה.
מכריחה את עצמי לחזור למציאות,
רק אותה ישנה.
אחרי הבגידה, שראיתי בעיניי.
דמעות הגיחו,
צמרמורת בכל איברי.
רצתי לביתי, ידיי על פניי.
הסתכלתי במראה,
נראיתי זוועה.
ולפתע, אותו דמיינתי.
על שפתי אותו הרגשתי.
שוב, את המגע המרגש.
את ההתרגשות שיש.
נאחזתי בראשי.
מספיק, צאי מזה!
ציוויתי על עצמי.
לצאת מהעולם, שמלא רק בו.
להפסיק כל יום,
לדמיין את מבטו.
בסוף זה יכה בי שוב,
את זה אני יודעת.
ואז, אני הולכת, מי יודע לאן.
העיקר שאפסיק, לעשות בלאגן.
בלאגן בראשי, בתוך רגשותיי.
לצאת מזה, זה הכי כדאי.
אולי יום אחד, אני אוכל להפסיק.
מעניין אם אז,
לבי לא יעיק.
יפסיק להציק.
שאולי בחירתי,
אינה נכונה.
שראשי, אכן טעה.
ולבי, דיבר טובה.