שני ואני בדיוק אותו דבר. אני אומרת את זה לא סתם, אני אומרת
את זה כי אני מכירה אותה. היא בדיוק כמוני. עברנו את אותה
ילדות והיו לנו בדיוק אותן בעיות. לשתינו לא מסרו את הכדור
בשיעורי ספורט, עם שתינו דיברו רק כדי להעתיק שיעורים, ובכלל
לשתינו אף פעם לא היו חברות אמיתיות. תמיד אהבתי את שני.
כלומר, כמובן שאהבתי אותה, הרי היא הייתה בדיוק כמוני. ומי לא
אוהב את עצמו? נכון שיש לה חסרונות אבל למי אין? ואני אהבתי גם
את החסרונות שלה, כי זאת ההגדרה של אהבה. אז נכון, שהיא ניסתה
לסכסך ביני ובין החבר שלי, ושאני בחיים לא הייתי עושה לה את
זה. ונכון, שיש לה התפרצויות זעם לפעמים, והיא עוקצת ומחסלת כל
מי שבדרכה. כנראה שהיא לא כל כך אוהבת את עצמה. אבל אני מכירה
את שני, ובאמת עבר עליה כל כך הרבה שאני לא מתפלאת שהיא קצת
מרירה. כי הרי היא בדיוק כמוני וגם עלי עברו כל הדברים האלו
ולכן אני יותר מכל אחד יכולה להבין אותה. הרבה פעמים ניסיתי
לעזור לה. בגלל שכל כך אהבתי אותה, רציתי שתהיה מאושרת. שלא
תכעס כל כך על כל העולם. ניסיתי לומר לה שיש אנשים מסוג אחר.
והיא הקשיבה לי פעם אחת. היא קצת בכתה כי היא לא הכירה כאלה,
אבל היא האמינה לי. יום אחרי זה, זה שוב קרה. עוד אחד מאלה
שמדברים איתך רק כשהם צריכים משהו. אחד מאלה שכשחברים שלהם
רואים אותך איתם הם מתרחקים ומתעלמים ממך עד שחברים שלהם
הולכים. וככה, במשפט אחד שאמר מחק את כל השיחה שלי איתה. היא
חזרה להיות אותה שני, קשה וכואבת וצינית. אני לא יכולה לשלוט
עליה. גם כבר לא מנסה. אני אוהבת אותה וחייה איתה בשלום, עם כל
המגרעות שלה. כי בסופו של דבר, היא בדיוק כמוני, ועבר עלינו
הרבה, ולכן אני מבינה אותה.