היא הייתה נורא יפה, והיא ידעה. תמיד אמרו לה שהיא הכי יפה,
והיא תמיד הייתה מסכימה. היא תמיד דיברה על זה וכולם חשבו שהיא
שחצנית נורא. אבל הוא, הוא ידע. הוא ידע שהיא לא בטוחה, הוא
ידע שהיא חושבת שהיא לא יפה בשום צורה אחרת. אז הוא תמיד דיבר
איתה על כמה היא חכמה ונחמדה. והיא? היא אהבה אותו נורא.
לאט לאט היא הפסיקה לדבר על כמה שהיא יפה. היא דיברה על דברים,
ונשמעה חכמה. אנשים התחילו להקשיב ואפילו להפנים. והיא? היא
שמחה נורא.
אז הזמן חלף והיא פיתחה המון דעות, על הכל. תמיד היה לה מה
להגיד ותמיד היה לה מה להגיב. היא גילתה גם כשרונות, שהיא לא
הכירה בעצמה.
עד שיום אחד- זה קרה. הוא עזב אותה לטובת מישהי אחרת, גם יפה
נורא. והיא? היא הייתה קצת עצובה, כי היא עדיין אהבה אותו
נורא. אבל ההבדל היה, שעכשיו, היא אהבה גם את עצמה.