והיא עמדה מולי כל כך יפה וצעירה,

הירח נשפך על עורה היפה והחלק,

עיניה ניצנצו לאור כוכב,

היא הסתכלה במבט תמים,

ואני ממריא לשחקים,

וצפתי בן עננים של אהבה,

ופתאום משום מקום התפוצצה לי הבועה,

וצנחתי בחזרה אל ארץ מלאה שנאה ואימה,

ועכשיו אני שואל מה זו אהבה?

האם עוד רגע חולף של הרגשה  אלוהית,

האם זה בכלל שווה את כל הטירחה?

לצנוח ככה באימה לאבד את התקווה,

לחשוב שזה הסוף שאין מוצא,

ולראות אותה נעלמת בחשכה,

ואתה יודע שיותר לא תראה את חיוכה,

ולא תגע בעורה הרך,

ותנשק לשפתי דובדבן,

ותתעורר ביום למחרת ולמולך ינצצו עיניים זרועות כוכבים,

ועכשיו אתה יודע שאין מוצא אין תקווה ועוטפת אותך הדממה.

ברגע של שיברון