ליל שמיני של חנוכה עבר על העיר קליש שבמערב פולין.
קליש - עיר ואם בישראל, מן הקדומות שבקהילות ישראל על ארץ זו,
נוסדה לפני כשמונה מאות שנים.
ליל שמיני של השנה האחרונה אשר לפני הקץ, נר אחרון לפני שפתיל
נרה של יהדות עתיקת היומין ייקפד על ידי השטן המנגח.
רגל כלתה מן השוק, אין יוצא והן בא, השמש עמדה בקצה האופק
סמוקה ומבויישת מחמת השלג והקור שתפסו את מקומה עלי אדמות.
רגל כלתה מן השוק, רגל יהודית, המאורעות תכפו והלכו, צוק
העתים, ההסתה המכוונת המטורפת מעבר לגבול עשתה את שלה,
הלאומנים הפולנים השתוללו ברחובות כל אימת שהתחשק, והיכו ופרעו
והשתוללו. וחגי היהודים נחוגים בדלת אמות, והשלטון אדיש, מפנה
כתף קרה ואין מחשה.

החנוכיה העתיקה העטורה בפרחים וגביעים משוקדים עמדה בבית הזוג
המבוגר, לא בדיוק על אדן החלון כי אם יותר פנימה על השולחן
הקטן, עתה מנתה כשמונה נרות-כולל נר השמש, נר אחד בלבד חסר
בכדי להשלים את מלוא הנרות להדלקה.
יוסף ומינה הביטו בחנוכיה שמנתה שבעה נרות שלמים, כמספר ילדיהם
אשר פרחו להם איש איש לדרכו ולפינתו בעולם הסובב:
שלשה פנו לוורשה, שלושה אל עבר אמריקה, ארץ הזהב ובן הזקונים
לארץ ישראל.
"מה נעשה ואין נר נוסף?" שאלה האשה
"אלך אל מוישלה בקצה הרחוב ואטול נר וגפרורים" ענה בעלה
"אתה לא חושש לצאת לרחוב? מסוכן שם"
מינה הביטה ביוסף במבט רציני, זיק מוכר עלה בעיניו, זקנו הלבן
דמה לאלפי פתילי צמר, עיניו הביטו בה בתחינה, כובעו העגול מונח
היה על הכסא וכן מעילו הישן והטוב:
"ומה לעשות, יש לקיים המצווה, להפיץ אור בליבותינו אל מול
החושך"

הוא ליטף את לחיה של אשתו, נטל את המעיל והכובע ויצא את
הדירה.אשתו הצמידה פניה אל החלון ומחתה דמעה.

חלפו כעשר דקות, יוסף פסע בדרך חזרה אל הכניסה לבניין בו גר,
הרחוב ריק היה, הבל יצא מפיו והוא שפשף ידיו זו בזו.
ולפתע, חבורה צעקנית של חמישה פולנים, שריח מחליא של וודקה
מגרונם וסמלי הארגון האנטישמי "אנדק" מתנוסס על מעילם, הגיחה
מן הסמטא וחלפה על פניו, כמעט ולא השגיחו בזקן הפוסע באיטיות,
עד שההולך בראשם הביט נכחו וראה את הדמות המבוגרת הצמודה אל
הקיר:
"ז'יד, יהודון מלוכלך!" צרח והצביע לכיוונו.
החבורה הקיפה את הזקן המבוהל ומבטיהם מבטים של חיות טרף:
"מעיל טוב" גיחך המנהיג ומשך את המעיל השחור מיוסף ההמום.
גפרורים ונר נפלו מן המעיל אל הרצפה.
"אהא גפרורים" לחש אחד הפורעים ורעיון שטני עלה בראשו.

לפיד בוער כקורבן עולה בער באותו הרחוב, מפר את חשכת הערב
ומחמם בדרך שטנית את הצינה, צינת החיים, לפיד אנושי הולך וכלה
שבעירתו כלפי מעלה לשמיים השותקים, צעקותיה של אשתו המזועזעת
בקעו שחקים, מספר יהודים חשו אל המקום לכבות את השרוף, אך לא
יכלו להושיעו מפני שהלך וכלה ולא נותר ממנו שריד, קריאה אחרונה
של "שמע" עלתה מגרונו והוא קרס.

ובאותו רגע בקע משמיים אור גדול, אצבע גדולה ירדה מן העננים
ונגעה בשרידי המנוח, בת קול הכריזה ואמרה:
"רבי יוסף, הן כנר שמיני של חנוכה היית! השריפה הגדולה אשר
נשרפת למען הפצת אור החנוכה, על כן בבוא היום,  באותה האש
שנשרפת על קידוש השם תיקוד אש התמיד על המזבח בבית מקדשי!"