מרגישה יצירתית בזמן האחרון, החיים שלי כל כך יפים, הבדידות
ממכרת, כל יום יש הרפתקאות חדשות שאיש לא מסוגל לראות, לא
הרפתקאות מסוג שניתן לחזות דרך אישונים, אלא משהו קצת יותר
עמוק. זה שם, תמיד היה שם, ועכשיו יוצא החוצה. לפעמים אני
נגעלת מהציניות שלי, הסרקאזם יכול להשתלט ולעטוף את הנשמה, כמו
שיריון של אביר. אני מכירה מישהו שזה קרה לו. מורן. איזה חבר
טוב הוא היה. כל דבר בעיתו. עכשיו הוא עדיין סרקאסטי ומריר,
אבל לבד, בלעדיי. לא נורא. בשבילי. עוזבת את כולם מאחור. ככה
כולם עושים- אני מנסה לנחם א עצמי, לא לחוש אשמה עם היותי אני-
כולם משתמשים וזורקים. אני חלק מכולם אז גם אני. (עכשיו אני
מנסה לקחת משהו לא שייך ולשייך אותו להמון... מחמיאה לעצמי).

בשישי יצאנו, נסענו לירושליים, פגשנו את הבחורה שלו, נפטרנו
בלי לרצות ממישהי, אבל חזרנו לבקר אותה בסוף הערב, ככה שמה
שנשאר זה שני זוגות. הוא וזו שגרה בבית שמש, ואני והוא מסוג
אחר. לא הכרתי אותו ממש לפני כן, אבל דיברתי איתו וניתחתי לו
את הצורה. כשאת לבד את מרשה לעצמך להיפתח יותר, אני מניחה. אין
שום גבולות למילים שלי. הפכתי רגשות למילים, והדהמתי אותו. הוא
הרגיש דברים ואני ניסחתי אותם להפליא. יש לי חבר טוב חדש. ואני
מאושרת.

עכשיו התחיל שבוע חדש, אתמול אחרי העבודה התעסקתי בטיפוח עצמי.
קראתי ספרים, הבאתי ביד, נרדמתי לחצי שעה, עשיתי לעצמי ערב
זכרונות מאירלנד- שמעתי מוסיקה אירית גנובה, שתיתי אייריש
קרים, קראתי זכרונות מתומצתים מסוף המסע, כתבתי קצת, מנסה שלא
להרוס את הארומה הרגישה של הספר במילים קשות, מעדנת פה, מעגלת
שם...
הדובי הזה, שאני קניתי לעצמי, כאילו ידעתי שניפרד, הוא שם
כאילו במקומה. אף אחד לא ישן בצד שלה של המיטה. רק אני והדובי.
לא נותנת לאף אחד להתקרב לצד שלה של המיטה. כמו כלב שמירה
שהבעלים עקר לחו"ל, והוא עדיים מחכה עולו עור ועצמות, שפוף, אך
בעיניו הציפיה, כאילו הוא יודע משהו שההיגיון לא רואה. לא
ההיגיון ולא הבעלים שלו..

יש לי שני ספרים. אחד של הגוף ושני של הנפש. אני משקיעה
בשניהם. לפעמים יוצא יותר להשקיע ביומנגוף ולפעמים יותר
ביומנפש.  תלוי איפה אני נמצאת.

חופש זה דבר ממכר.

הוא גורם לך לחשוב על דברים שיכולה להוציא ממך רק העצבות.