זכרונותיה של להבה לקחו אותה לימים הרחוקים ההם שנחשבה לשונה
שונה ביותר והייתה גאה מאוד על כך בימים בהם עדיין לא הייתה
מכשפה , שונה הייתה וגאה אך מנודה מיתר אנשי הכפר , מנודה על
היותה שונה על טעמה בלבוש את העובדה שהעדיפה להסתגר בביתה
מעדיפה ללמוד מספרים שפשוטי הכפר לא יכלו כלל לקרוא כי היו
טיפשים מדי גם כך. בעיקר צרמה להם העובדה שלהבה העדיפה ללמוד
מלשבת כל היום ולרכל עם הנערות הטיפשות השמנמנות וחדורות היצר
המיני אולי מכיון שאסרו עליהן אפילו להתעניין בדבר. רציתי
להשתנות זוכרת להבה אולם ייחודי קסם לי כל כך ועם זאת קרץ
לעיניהם הגדולות של אנשי הכפר . מבחינתם היא היוותה סיכון על
חייהם השלוים וחסרי העניין. ידעתי כי הלינץ' קרב ובא נטשתי את
הכפר ביום בו מלאו לי שני עשורים נמלטתי באישון לילה לגבי תיק
דרך ובו צרור בגדים תחתונים , ספר ניסיונות הכישוף שלי ומזון
לשלושה ימים בערך, במשך שבועות הדרכים הובילו אותי מכפר לכפר
בתקוה שאמצא מקום בו מקבלים את השונה אך ללא הועיל ומדרך עפר
אחת לדרך בוץ שניה ושוב ושוב דרכים לא דרכים .  מגפי הדרך שלי
החלו מתבלים בגדי החלו מתרפטים מיום ליום ,התלתלים האדמוניים
התארכו עד מאוד וגלשו אל עכוזי ומעבר לו, וכך שוב כפר עלוב
ועיר רפאים זו או אחרת הדרכים טילטלוני משום מקום לשום מקום
מימי שמש קודר וימי סופה מקפיאה .

יום אחד הגעתי אל עיר נמל מושחתת ומטונפת אחת מאותן ערים שהיוו
בתי גידול לחלאות האדם הנמוכות ביותר ספק שדים ספק יצורי אנוש.
מלאי האוכל שלי כמעט ואזל לגמרי והכסף המועט שגם ככה השגתי
בדרכים לא דרכים נגנב ממחבואו בין שדי ללא שארגיש. שבורה ברוח
וגוף התיישבתי בפינה אפלה בקצה השוק ובכיתי על מר גורלי קיללתי
את היותי שונה קיללתי על הגורל המוזר שפקד אותי ושנאתי כל רגע
ורגע כל נשימה ונשימה ששאפתי מאויר הפירות הרקובים שאפף אותי
מכל  עבר.

רוח הייתה ביתו של מושל העיר אשר מונה על ידי המלך למשול ביד
קשה וחזקה בעיר החלאות המצחינה הזו. היא גדלה בבידוד משאר ילדי
העיר ומורים פרטיים סופקו לה שלא בטעות תתערבב עם פשוטי העם .
היא מיעטה לצאת אל השמש ולפגוש אנשים לא היו לה כלל חברות מלבד
בובות שניתנו לה מעשה ידי אומנים אולם כל אלו נזרקו מחלון ביתה
ללא כל שימוש לעיתים מועלות באש נזרקות לקול צחוקה הקריר
המרושע והמטורף. זיק החיים היחיד שהיה ניצת בה היה כאשר אביה
היה לוקח את משפחתו אל מעבר לחומות העיר העלובה הרחק הרחק אל
העמקים המוריקים מספר ימי רכיבה. האושר היה מציף את פניה הרזות
והחיורות כאשר הייתה רצה יחפה על כרי הדשא אשר דגדגו ברכות את
רגליה הצחורות.

ישבתי בפינה העלובה שמצאתי לי בסוף השוק עד לשעות הערב
המוקדמות כאשר החלו צללי הדוכנים הריקים מאדם מתארכים אל
המזרח. הרעב החל מציק עד מאוד שולח את זרועותיו המקרקרות
בבטני. התחלתי לחפש אוכל, מנסיונות קודמים ידעתי כי האוכל הכי
טוב נמצא בפחיהם של העשירים. שמתי צעדי אל מרכז העיר במהירות
חוצה סימטאות רפש מטונפות כשריח השתן בכל. חציתי שיכורים
מעולפים מקיאים ברחובות ועל שבילי הכורכר העייפים מאין ספור
רגליים דורסות וגלגלי עגלות כבדות רתומות לסוסים ושוורים
מעובדים. מרצפות אבן שחורות ומזוהמות לאט לאט החלו המרצפות
להיות פחות ופחות שחורות עד שהפכו לצחורות ונקיות גנים קטנים
וירוקים הופיעו עליהם חלפתי במהירות וגנים יותר גדולים החלו
מופיעים מרצפותיהם צחורות כשלג ולצידי השבילים עלי שלכת
מוזהבים קישטו החן את השוליים ובמרכז כל אלו ניצב לו בית ענק
או שאולי הייתה זו בעצם טירה קטנה לא ייחסתי חשיבות לדבר הרעב
אחז בחוזקה בבטני, התחלתי רצה אל חלקו האחורי של המבנה בדרך
חלפתי על פני שלט ענק ובו נירשם באותיות מעוטרות "בית המושל" ,
חסרת נשימה הגעתי אל צידו האחורי של הבית הענק מקיפה גדר אבן
ענקית שנישאה לגובהו של ענק בוגר ובצידו האחורי מצאתי את
מבוקשי פחים מצחינים מלאי כל טוב עדיין חמים מארוחת הערב.
התחלתי לנבור כחיה בפחים מנסה למצוא מזון אכיל זה או אחר מנסה
בכל נפשי להתעלם מגועל הנפש שאחז בי ובעיני נילכד ניצוץ מאחד
החלונות העליונים חפץ בוער הושלך מאותו החלון וקול צחוק קר
ומקסים נישמע מאי שם . רציתי לברוח אבל לא יכלתי הצחוק הזה
הקסים אותי היה זה דבר שמעולם לא שמעתי אך בהחלט הרגשתי
שחיפשתי כל חיי