כשיוסף מת, התאספנו כל השלושה שאנחנו ונשאנו דברים קצרים
לזכרו. דוד הפליא לדמות את חייו של המנוח לפריחת השזיף, ופניה
ניצלה את המעמד להקראת חמשיר פרי-עטה. אני הכרזתי שהכל
באשמתו.

יוסף נולד אחרי שלושים שעות של צירים. אמא שלו, שמחה, אמרה
לרופא שהיא לא מוכנה לקחת את הילד הביתה בלי התנצלות בכתב
ממנהל המחלקה. למרבה הצער, זה היה אותה שעה בסיטואציה מפוקפקת
עם שוויצרית מסוימת, והאישור לא הגיע. שמחה עזבה בזעם את מחלקת
היולדות, כשהיא מפילה בדרך אינקובטור שרק במזל הכיל תינוק לא
יהודי. אחת האחיות, שמנמנה ומבולבלת, הוטרדה מהשקט שהשתרר עם
עזיבתה הנסערת של הגברת שמחה. אחות שניה (שלצורך העיצוב
האמנותי אציין שבנוסף להיותה שמנמנה הפגינה פעמים רבות חיבה
לשירת עמיחי), הצביעה על העובדה שהתינוק הטרי הפסיק לנשום.
בניגוד גמור להן היה המיילד, שזכה להערכה רבה בקרב האחיות על
תיפקודו היעיל במצבים מיני אלה, אובד עצות באופן מיוחד. מאחר
שחשש מלעג האחיות (אמנם שמנות, אך לאחת לשון חדה ולשניה חיבה
לשירת עמיחי), חשב לעצמו הדוקטור שאין ברירה והכניס לדרדק
המחרחר סטירת לחי מדודה. זה מצידו המשיך לחרחר, והוסיף לעשות
כן גם לאחר הסטירה השניה, אך השלישית כבר העמידה אותו במקומו.

שיחת בירור קצרה הבהירה למעורבים בדבר ששמחה לא מכניסה את הילד
הביתה. המיילד (שיער מכסיף, אוסף תקליטים של לאונרד כהן) נאלץ
להחליט שהילד נשאר עד שתמצא לו משפחה מסורה בעלת סטטוס כלכלי
מספק, או עד שהתינוק המשומר יפסיק לעורר חשד. המשתנק נשאר
אם-כן בבית-החולים, ואף זכה לשם יוסף - על-שם קורבן מצער של
המחלקה הגריאטרית.

השנים חלפו, וליוסף לא נמצאה משפחה אומנת. בגלל מחסור במיטות
הוא הועבר מידי כמה חודשים למחלקה חדשה, דבר שבירך אותו
באינספור חברים ומחלות בקטריאליות. עת שמלאו לו 18, נאלצו אחות
א' (לשון חדה) ואחות ב' (חיבה לעמיחי, בעיות בשלפוחית) להראות
ליוסף את היציאה. זה מצידו רקע ברגלו. מובן שלא אדם כיוסף
יצליח לשכנע שתי אחיות שמנות ביותר לחזור בהן, ועל-כן מצא את
עצמו כעבור עשר דקות זרוק על המדרכה. (קורא יקר: אתה כבר
בוודאי כעוס, מיוזע, ומייחל לסופו של האסון הזה. הרשה לי לגלות
לך שהסוף קרב).

יוסף התרוממם והסתכל סביבו. הוא ציין לפני עצמו שזו פגישתו
הראשונה עם העולם שבחוץ, והמשיך לחנות בגדים קטנה במדרכה
שממול. כל אותה העת ישבנו אני, דוד, ופניה בדירה שמעל,
והתמודדנו עם חרדה קיומית קשה במיוחד שתקפה אותנו. דוד ואני
בחרנו בדמקה, ואילו פניה בחרה בהשלכת סכו"ם מהחלון (אכן, ניחוש
מוצלח).

כעבור זמן קצר יצא יוסף מהחנות כשהוא מחויט ומעונב. כעבור זמן
קצר נוסף ננעץ בקודקודו מזלג כסף כבד, והוא נפח את נשמתו.
במאמץ משותף העלינו (דוד ואני) את יוסף אל הטנדר, ויחד עם פניה
נסענו לגן הציבורי. עם הגיענו חפרנו בור, הישלכנו אחר כבוד את
יוסף היקר פנימה, וחיכינו. הצטערנו לגלות שאיש מלבדנו לא טרח
להגיע להלוויה. למעשה, הדבר אפילו עורר בנו מעט כעס, אך שמרנו
על קור-רוח על מנת שלא להביך את עליו השלום. משם המשכנו לשאת
דברים קצרים לזכרו, ואילו אני קבעתי שהכל באשמתו.

מן הסתם נשאלות כעת שאלות שונות בנוגע לרצף העלילתי הלוקה
שהוצג כאן. יתכן שהקורא המוטרד יתנחם בעובדה שהסיפור הגיע
לסופו.


- איתך הסליחה, ז'ורז'.