והנה אני נמצא פה, מקיא את נשמתי על הדף.
הדף הזה התמים, הלבן. והוא לא חבר ולא בן ברית
כי אם אויב, מלא בריק
ובאין
וכלי המלחמה היחיד שלי הוא העט, ובאמצעות הדיו אני מנסה
למלא את מה שלא קיים
ואף פעם לא יתמלא, כי המלים הן ריקות, כאילו שלא נכתבו אף
פעם.
נטל אני בביתי, נטל על המדינה, על החברה. נטל על כל מסגרת, כל
מערכת.
הפתרון היחיד נראה כלצאת מן המסגרת או לפרק אותה לרסיסים.
גם הדף הזה על כל פינותיו מגביל אותי מעצם קיומו מעצם הצורך
שלי בו.
ולמה התלות הזו שלי בכל הדברים שסביבי? מדוע איני מצליח
להתקיים בזכות ולמען עצמי?
איני נפרד, איני "אינדיוידואל" שקרי. אני חלק בלתי נפרד מהכל,
אז למה אני כל-כך רחוק?
למה הקירות נראים כמו נצח שחור והבית של השכן כאופק?
למה אני מאבד את עצמי בתוך ראשי שלי ואיני מצליח לשמוע ולראות
כמו שכולם עושים,
כמו שכולם יכולים להתרכז בעצמם ולא בכלום?
הדף הזה, הנראה כי הוא מתחיל לקבל צבע
הריק הזה
מתחיל להתמלא בשחור אך לא יהיה מלא אף-פעם וגם אם את חיי אקדיש
לכך תמיד ישלוט הלבן וכתביי
ישאפו לאפס מול כל מה שחסר. שחסר לי בראש, בתחושות, בחיים.
בדף.
נטל. ולא מפסיק את החיפוש אחר הריק בעל המשמעות. האם במקום אחד
בדף יש יותר משמעות מבמקום אחר שבו?
האם המשמעות היא פה?
או שמא
פה?
בעזרת אצבעותי וידי הימנית, ובעזרת העט והדיו, אכבוש את הדף
ואתרחק מן האפס הריקני שממלא אותי בכל פעם שאני מפסיק לחשוב
וחושב להפסיק.
ואיפה הקץ? האם יש נחמה למוות?
אם אחיה למעני ובזכותי האם לא אפחד מן הלא נודע? מן אותו ריק
שלא ניתן למלא באף שקר ואף תחושה נעימה ואף נשיקה
מתוקה
ככל
שתהיה
האם ייתכן שיש דברים שהדף לא מספק להם נחמה ועלי להתבוסס
בדיכאון ומחשבה עליהם?
ואולי, הריק עצמו הוא המלא ואני ממלא אותו בחוסר שיש בי,
כשלמעשה עלי לקבל אותו כמו שהוא,
ריק ולא נודע, המלא בהתגלמותו. |
