[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה בר
/
היחידה שאהבתי באמת

ברגע שיצאתי מהדלת של הדירה שלה הרגשתי שאני חייב לחזור לשם.
הרגשתי שאם אני לא חוזר אני אתחרט על זה אחר כך כל החיים. אז
אחרי שהגעתי לסוף הרחוב הסתובבתי וחזרתי אחורה. חזרתי חזרה
לדירה שלה, עמדתי מול החלון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. את
דנה הכרתי לפני חצי שנה בערך בפסטיבל בומבלה, היא עבדה שם
באיזה דוכן. ברגע שראיתי אותה ידעתי שהיא חייבת להיות שלי. היא
לבשה מין חצאית ארוכה כזאת לבנה שנראית כאילו הוציאו הרגע
הוציאו אותה מהזבל, אבל עליה היא נראתה כמו השמלה של מרלין
מונרו. היא הייתה יפיפייה. היה לה שער ארוך שחור, עיניים חומות
גדולות, כאלה שאפשר לראות דרכם הכל. אחרי שאמרתי לה מה לשים לי
בלחמנייה שאלתי אותה אם בא לה לשבת איתי על החוף שהיא מסיימת
לעבוד.הסיכוי שהיא תסכים נראה לי באותו רגע אפסי לחלוטין, אבל
היא הסכימה. באותו רגע הייתי הבן אדם המאושר ביותר בעולם, שום
דבר לא יכול היה להוריד את החיוך המטומטם שהיה לי על הפרצוף...
הרמתי אבן מהרצפה וזרקתי על החלון של הדירה שלה. אחרי כמה
אבנים היא פתחה את החלון והסתכלה עליי."דנה רדי למטה אני צריך
לדבר איתך" . "תומר אל תעשה לי את זה, בבקשה אני מבקשת ממך, גם
ככה זה קשה" היא הסתכלה עליי וראיתי את העיניים החומות הגדולות
שלה מתמלאות דמעות." דנה אם את לא יורדת אני עולה". " לא תומר
נו אני מבקשת, תלך הביתה. נדבר מחר אני מבטיחה." " דנה אני
נשאר פה. עד שאת לא יורדת אני לא הולך"היא סגרה את החלון ותוך
עשר דקות ירדה למטה. היא פתחה את הדלת של הבניין לבושה בבוקסר
וגופייה שחורה, יפה כמו ברגע הראשון שראיתי אותה אז בפסטיבל.
דנה הייתי הבחורה. היחידה שאהבתי באמת. עד שפגשתי אותה הכל היה
אצלי חסר משמעות. הייתי עובר מאחת לשנייה בלי לשים לב בכלל,
מזיין והולך הביתה.אבל דנה, היא הטריפה לי את השכל, היא סובבה
לי את הראש. אף בחורה שהייתי איתה לא גרמה לי להרגיש ככה.
הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל..." תומר אני לא מבינה מה עוד יש
לך להגיד, כהר אמרנו הכל מה עוד אתה רוצה?" "הדבר שאני הכי
רוצה עכשיו זה לנשק אותך" "עזוב תומר אני מעדיפה שלא. נו אל
תעשה לי את זה, אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה עכשיו." " דנה
בבקשה, נשיקה אחת, פעם אחרונה, רק כדי להרגיש אותך שוב, להרגיש
קרוב אלייך, רק עוד פעם אחת." דנה התקרבה ונישקה אותי. נשיקה
ארוכה, נשיקה מתוקה, נשיקה של סוף,של פרידה. אחרי שהיא עלתה
התחלתי ללכת לכיוון הבית שלי, הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם.
שום דבר לא יכול היה להוריד את החיוך המטומטם שהיה לי על
הפרצוף.
שום דבר חוץ מהמחשבה שאני לא אנשק אותה יותר, לעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשיורד גשם סימן
שאלוהים
בוכה...

(אז מה, ה' בוכה
רק בחורף?)


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/1/04 23:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה